אבא ואימא. צמד המילים העמוקות ביותר והיקרות ביותר. מילים שהן השורש של כל חיותנו ותקוותנו. עצם הלוז של כל זיכרונותינו.
ככל שנוקפות השנים אנו לומדים לדעת שגם הורינו היקרים אינם נקיים מחסרונות, ושחסרונות אלו הותירו בנו לא פעם כאב שאנו נושאים עמנו כל חיינו. ובטרם גמרנו לבכות את חוסר שלמותם של אבא ואימא שלנו, הנה אנו נדרשים להיות בעצמנו הורים.
פעמים רבות אדם מוצא את עצמו עומד מול ילדיו הגדלים והולכים והוא טרוד בשאלה: "איך לחנך?", ואולם בלי משים הוא מדלג על שאלה ראשונית וקודמת יותר: "מדוע לחנך?" או במילים פשוטות יותר: "בשביל מה אני בעצם צריך את זה?". כמובן, כל אדם נורמלי רוצה מטבעו להינשא ולהקים משפחה, ובדרך הטבע רוצה שילדיו יהיו טובים ומחונכים ושירווה מהם רוב נחת. אבל נראה שאין די ברצון הזה כדי לתת לאדם כוח מול שאלת ה"איך לחנך". נטיות טבעיות די בהן כדי להוביל את האדם להקמת בית, אבל כדי לגשת אל סוגיית החינוך יש צורך ביותר. אל חינוך ילדינו צריך לגשת כאדם החדור תחושת שליחות, ברצון טוב ובשמחה, ולא כאדם שנתקל בסוגיה בוערת שבלית ברירה נגזר דווקא עליו לטפל בה.
על מה עשה אלוקים ככה? דווקא כאשר אדם מוצא את שותפו לחיים, דווקא כאשר הוא מקים בית משלו – וגם לזה צריך הרבה הרבה סיוע משמים – דווקא אז הוא מוצא את עצמו מול חבורת יצורים קטנים ותובעניים, חסרי דעת ומלאי צרכים שאין להם סוף. לשם מה? מה זה נותן?
נכון, אחת השאיפות העמוקות ביותר שיש לבן תמותה בעולם החולף היא להשאיר אחריו זכר, לא סתם זכר, כי אם זכר משמעותי, נציג חי וקיים של כל מה שיש באדם – בן. אבל אחת השאלות הכואבות ביותר, בפרט בדור שלנו, היא: מה אני באמת משאיר אחריי? האם בניי ילכו בדרכי?
הנה כך משקף שלמה המלך, החכם באדם, שאלה כואבת זו: "ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי. ומי יודע: החכם יהיה או סכל? וישלוט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש, גם זה הבל. וסבותי אני לייאש את ליבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש" (קהלת ב', י"ח-כ').
את כאבו של מי שבניו סטו מדרך הישר, מתארים חז"ל כך: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג" (מסכת ברכות דף ז'). גם אם נדמה בעיני רוחנו את המלחמה האחרונה והקשה ביותר בעולם, גם אם יעלו לנגד עינינו מוראות ימים שאין בהם חפץ, ימים של דם ואש ותימרות עשן, ירדו חכמינו לסוף נבכי נפש אב ואם וגילו – כי הצער על בן שסטה עמוק מכל אלה.
ויגיעת החינוך הלוא אינה רק היגיעה בעיצוב נפש הזולת, אלא גם היגיעה בעיצוב נפשנו אנו, שהרי כשאנו באים לחנך את ילדינו, אנו נמצאים מתחנכים ומחנכים גם את נפשנו, מוטלים לתוך זירת התמודדות עם מי שמצד אחד הוא כה זר ושונה מאתנו ומצד שני כה קרוב ללבנו ולמהותנו, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו- בנינו.
כמעט כל ספר על חינוך אומר לנו, לאמתו של דבר, עד כמה אנחנו גרועים. כל פרק וכל עצה אומרים, בין השורות: "פחות או יותר כל מה שעשיתם עד עכשיו היה שגיאות נוראות. כאן תלמדו איך להיות מושלמים". אבל איש אינו אומר לנו עד כמה אנחנו יקרים. איש לא מציין בהתפעלות כמה דמעות שפכנו, כמה לילות קמנו. איש אינו טופח לנו על השכם ואומר: "עשיתם את הטוב ביותר שיכולתם", הרי מי כמונו בעולם מייחל וחפץ בטובת יוצאי חלצינו.
ומי רואה את כל הרצונות הטובים שלנו? אבינו שבשמים רואה, אבינו שבשמים יודע. כי עבודת הקודש הגדולה ביותר נעשית דווקא שם במעמקים חסרי ההדר. דווקא בגלל שלא מתלווה אליה כל תהילה, דווקא בגלל שהיא נעשית כל-כך באפלה, יום אחר יום, צעד אחר צעד; מסיבה זו דווקא יגיעת החינוך שלנו מובילה את כל עם ישראל אל אור הגאולה. גם עבודת הכהנים במקום הקדוש ביותר בעולם, עבודת חיבור העולמות ותקוות העולם, יש בה ירידה אל מקומות נמוכים, בהמיים, אל דם וחֵלֶב, אל אש ועשן.
