משלוח חינם בקנייה מעל 300 ש"ח!

לוגו אור פנימי

אם זה נקרא צדיק, אין מצב שזה שייך אלי (מכתב) / מתוך הספר "התכלית של הכל זה אושר גדול"

הרב,

אין לי כוח יותר לקרוא סיפורי צדיקים. אני מחפש גיבור להתדמות אליו, ללמוד מהחיים שלו, לקחת משהו לעצמי. זו אמורה להיות המטרה של הסיפורים האלה, לא? אבל אני לא מוצא שם שום גיבור שקשור לחיים שלי.

מהגיבורים של התנ"ך התייאשתי. זה כל כך רחוק ולא קשור לעולם שלנו. אבל גם מסיפורים על צדיקים בני זמננו אני פשוט מגיע למחשבות של כפירה. מספרים לי שוב ושוב על אנשים מושלמים, שעמדו בניסיונות וקיבלו הכל באהבה, למדו תורה בהתמדה נוראה, עשו חסד אין סופי, עבדו על המידות. זהו זה. בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר. והאמת היא, שגם כשאני הולך לשמוע שיעורים מרבנים אני מרגיש בדיוק אותו אפס. איפה אני ואיפה הם? הם בכלל יכולים להבין מה עובר אחד כמוני? אדם שהלימוד שלו זה לא לימוד, התפילה שלו היא לא תפילה והכל אצלו צולע ורחוק משלמות? הם מדברים גבוה ויפה, אבל לא עלי, לא על העולם שלי ולא על החיים שלי. לא על המשברים שלי ולא על משהו שיעודד אותי וינחם אותי. ואולי אי אפשר לנחם אחד כמוני?

אם זה נקרא צדיק, אין מצב שזה שייך אלי. נראה כאילו הם מעולם לא עברו שום ניסיונות ואף פעם לא חוו שום כישלון.

 

 

 

שלום רב,

המטרה המקורית של סיפורי צדיקים היא באמת לחזק ולעודד אותנו ולא לייאש אותנו.

כך כותב בעניין זה רבינו הקדוש: "דע, שסיפורי מעשיות מצדיקים הוא דבר גדול מאד, כי על ידי סיפורים מצדיקים נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדול להשם יתברך בחשק נמרץ מאד, כי הרשימו (הרושם) שעשה אותו הצדיק שמספרין ממנו, על ידי עבודתו את השם יתברך, זאת הרשימו נתעוררת בעת שמספרין מהצדיק, והיא מעוררת להשם יתברך בהתעוררות גדול" (ליקוטי מוהר"ן תורה רמ"ח).

וכן כתב: "דע, שסיפורי מעשיות מצדיקים, היינו ממה שאירע להם, הוא דבר גדול מאד, ועל ידי זה נטהר מחשבתו. גם ניצול מצרות" (ליקוטי מוהר"ן תורה רל"ד).

"אמר, שעל ידי שמספרין מעשיות מצדיקים ומגדלים ומפליאים אותם, על ידי זה נמתק הדין ונמשך חסד" ("חיי מוהר"ן" חלק "עבודת השם" סעיף תע"ט).

רבי נחמן גם העיד על עצמו, שעיקר התעוררותו בילדותו לעבודת השם היה על ידי סיפורי צדיקים ששמע (שיחות הר"ן אות קל"ח).

מטרת סיפורי צדיקים היא לקבל השראה והתעוררות, להידמות אליהם ולעשות כמעשיהם.

אז למה זה לא תמיד קורה? ואדרבא, לפעמים קורה ההיפך?

כי פעמים רבות מספרי הסיפורים על הצדיקים מתארים אותם בצורה מושלמת. כל כך מושלמת שבמקום להתחזק אנחנו נחלשים.

 

לטעות המרה הזאת מתייחסים באופן מאד ביקורתי כמה וכמה מגדולי דורנו.

מספר בנו של הרב שלמה זלמן אויירבך זצ"ל ("אורו של עולם" עמ' 54 מפי בנו הרב אברהם דב אויירבך): "אבא אף פעם לא נמשך אחר סיפורים על גדולים, שעשו מעשים קיצוניים. הוא לא החזיק מאותם סיפורים מופרזים, שאנשים דווקא אוהבים לשמוע. הוא היה אומר: אם המעשה הוא קיצוני, הרי שמיד אני מחליט שזה לא בשבילי. אין לי מה ללמוד מזה, להתעורר מזה. סיפור על הנהגה יוצאת דופן אינו מעורר חשק לעשות ולכן איני צריך לשמוע אותו וגם לא להשמיע. אני צריך לשמוע סיפור, ששמיעתו מעוררת אותי לעשות, מושכת את ליבי, עד שאני "מודד" אותו על עצמי".

את הקלקול הגדול הזה היטיב לבטא הרב יצחק הוטנר זצ"ל (אחד מגדולי בעלי המוסר בדורנו, חבר מועצת גדולי התורה בארה"ב) שכתב בספרו ('פחד יצחק – אגרות ומכתבים'): "רעה חולה היא אצלנו, שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולנו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל, כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע?".

מתקבל הרושם, שהצדיקים נולדו צדיקים. הם יצאו מושלמים מתחת יד היוצר. לא קיבלנו שום דיווח על איך הגיעו לשם ועל מה שעבר עליהם בדרך לשם. מה היה להם קשה. איזה משברים עברו עליהם ואיך הם התמודדו איתם.

הרב הוטנר מכנה זאת רעה חולה!

וכן כתב מעין זה הרב אהרון פלדמן, תלמידו המובהק של הרב קמנצקי (חבר מועצת גדולי התורה בארה"ב. היה מקורב לרב קנייבסקי והרב שך זצ"ל): "למרות התפקיד החשוב ש"ספרי גדולים" ממלאים בתודעה הלאומית שלנו, יש בהם לעיתים קרובות שתי מגרעות עיקריות. הראשונה נובעת מקביעת דפוס (סטריאוטיפיות) של נושאיהם. וקרה שאדם אחד אחרי קראו כמה מהספרים האלו אמר לי בתמימות: "כמה מעניין הדבר שכל הגדולים עברו חייהם באופן זהה". השניה, היא ההדגש על השפע השכלי שניחנו בו הגדולים. הקורא היה מפיק יותר תועלת מהדגשת העבודה הקשה, הזיעה והדמעות שהפכו אותם ל"גדולים", כי תיאורם כעילויים עושה את פעולותיהם לבלתי ניתנות להשגה עבור אדם מן השורה" (דברי המוציא לאור. "רבי יעקב". תולדות חייו של הרב יעקב קמנצקי).

עיקר הבעיה, אם כן,  היא לא בסיפורים או בצדיקים עליהם סופרו, אלא במספרי הסיפורים, שייפו את הדברים יותר מידי, השמיטו את החלק האנושי של ההתמודדות והמשברים והפכו את הכל ללא אנושי ובלתי מושג, ובכך חטאו לא רק לנו הקוראים, אלא גם לאותם צדיקים, שבוודאי לא עלה על ליבם שקורותיהם יחלישו את דעתו של איזה יהודי שבעולם.

יתירה מזו, אמינותם של אותם סיפורים צריכה להיות בעינינו בערבון מוגבל, כמו שכותב רבי אברהם בן רב נחמן: "אשר רוב הסיפורים בעת משתה היין, אשר המספר עומד בין כוס שלישית לרביעית, והשומע יושב ומתנמנם, עד שיותר מתשעה חלקים בהם שקר, ומעט האמת מורכב ומשונה ומוחלף ומעורב" ("כוכבי אור" לרבי אברהם בן הרב נחמן. חלק "אנשי מוהר"ן" אות ג').

 

אז מה האמת? הצדיקים הגדולים הם כמונו או לא כמונו?

כמו בהרבה נושאים התשובה היא: גם וגם.

הם כמונו אבל הם גם לא כמונו.

מצד אחד הם כמונו, עם אותן התמודדויות, יצרים, משברים, ירידות וטעויות. גם הם בני אדם. אנושיים.

ומצד שני, הם לא כמונו. כי בעבודת הקודש שלהם זכו במשך הזמן להזדכך מתאוות הגוף ונטיותיו, התגברו על מידות רעות, עברו דרך חושך של עצבות, יאוש וכפירות וריסקו לאבק את מחלת הגאווה שקיננה בתוכם כמו בכל המין האנושי. והם כל כך גבהו ושגבו מאיתנו עד שבאמת אנחנו מאמינים שדבריהם ופעולותיהם מלאים סוד וקדושה, באים מתוך לב טהור ומכוונים רק לתיקון העולם ולכבוד הבורא.

כך מגדיר רבינו את המושג "אמונת חכמים" (ליקוטי מוהר"ן תורה מ"ב): "אמונת חכמים, שמאמין שכל דבריהם ומעשיהם אינו פשוט, ויש בהם רזין". ורבי נתן מרחיב ומבאר שאפילו פעולות רגילות הכי פשוטות ואנושיות כאכילה מתפרשות אצל צדיקים גדולים כעבודת קודש ("ליקוטי הלכות" הלכות דגים הלכה ד' אות ג'): "וכן מה שמובא בדברי רבינו ז"ל מכמה תנאים שאכלו הרבה והיה כרסם רחבה, כמו שמובא במדרש מרבי אלעזר בן רבי שמעון וכו'. והכל בשביל להודיע לנו מעלת הצדיקים שקידשו וזיככו עצמן כל כך עד שעבדו השם יתברך על ידי כל הדברים שבעולם, על ידי אכילה ושתיה וכו' וכל שיחתם היה קודש וכולם היה בהם רזין נפלאים. כי אנו צריכין להאמין שכל דיבוריהם ומעשיהם אינו פשוט אלא יש בהם רזין".

(חשוב לציין שיש היררכיה בין הצדיקים לבין עצמם וכל דור מעלתו עצומה ונשגבה מן הדור שאחריו, כמו שאמרו חז"ל: "אם ראשונים בני מלאכים – אנו (לעומתם) בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים, אנו (לעומתם) כחמורים" (מסכת שבת דף קי"ב). וכן מצאנו אצל אנטונינוס (קיסר רומא) שאמר לרבי (רבי יהודה הנשיא, נשיא הסנהדין ועורך המשנה): "ידענא דזוטרא דבכו מחיה מתים" (ידעתי, שאפילו הקטן שבכם כוחו להחיות מתים") (מסכת עבודה זרה דף י').

על כל פנים, כדי לקבל תועלת מקורותיהם של הצדיקים, אני חייב להכיל את הגם וגם. גם אנושיים וגם נשגבים.

אם אני אחשוב שהם רק נשגבים ולא אנושיים (כמו התמונה המתוארת לרוב בסיפורי צדיקים) אז הם ואני חיים בעולמות אחרים. הם לא אנושיים כמוני ואז אין לי מה ללמוד מהם.

ואם אני אחשוב שהם רק אנושיים ולא נשגבים אז אני והם חיים לגמרי באותו עולם. הם כמוני לגמרי ואז שוב אין לי מה ללמוד מהם. ואז אני אדון את מעשיהם כפי שאני דן את מעשי שלי, מעשים שפעמים רבות מונעים על ידי אינטרסים ופניות אנושיות ואנוכיות. וזו בוודאי טעות גמורה.

על סוג הטעות הזאת אמרו חז"ל: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה" (מסכת שבת דף נ"ו) וכו'. מצד אחד אנחנו לא מסתירים את שגיאות הצדיקים ומצד שני אנחנו טורחים לבאר שזה לא ברמה ובחומרה של השגיאות שלנו. אחרי הכל אנחנו והם זה לא ממש אותו דבר.

הצדיקים שלנו הם גם אנושיים וגם נשגבים. ולכן הם יכולים להיות לנו מורי דרך. כי גם אנחנו אנושיים וגם בנו יש צד נשגב. צד שיכול לזכך אותנו ולהביא גם אותנו לגבהים שלהם.

כדי לאזן את התמונה, נרחיב מעט את צד האנושיות שבהם שלרוב חסר בסיפורי הצדיקים. זהו הצד השווה שבינינו לבינם.

מי שלומד מה עבר על דוד המלך או פוגש את שברון הלב העצום שלו בפרקי תהילים, רואה שהוא יכול גם יכול ללמד אותנו. גם הוא עבר מה שעבר, ואם חז"ל למדו מהפסוק: "נאום הגבר הוקם על" (שמואל ב' פרק כ"ג פסוק א') על דוד המלך ואמרו (מסכת מועד קטן דף ט"ז) שפירוש הדברים הוא "שהקים עולה ("לשון תועלת") של תשובה" ופירש רש"י: "שהוא שב תחילה ונתן דרך לשבים", אז דוד אמור להיות מורה דרך לבעלי תשובה. מורה בגובה העיניים שיגיד לי: "זה עבר גם עלי, ובסופו של דבר אפשר לתקן הכל ומכל מקום אפשר להתקרב לה'".

ולגבי צדיקים מהדורות האחרונים, אצטט לך מעט מספרים שקראתי, שמציגים צד אנושי, חלישות דעת וקושי, גם ללוחמים כאריות ביצרם, גם לצדיקים ועובדי השם. לא חלילה וחלילה כדי למעט במעלתם, אלא להיפך, כדי להראות את אנושיותם וממילא להרבות במעלתם, איך זכו למה שזכו למרות שהתמודדו עם כוחות ויצרים כאלה. וממילא – גם אנחנו מתמודדים עם כאלה. אז גם אנחנו יכולים להצליח!

ראשון בהם, לא פחות מאשר רבי חיים ויטאל, תלמיד האריז"ל, שהאריז"ל עצמו מעיד עליו שהוא היה יכול להיות משיח בן יוסף ומשבחו בשבחים עצומים. גם רבי נתן מדבר על זה וכותב: "כי אינך יודע כלל מה נעשה בעולם, ותדע שדברים כאלה עברו גם על גדולי ישראל, ובפירוש ראיתי בכתב הרב הקדוש מורנו רבי חיים ויטאל ז"ל הנקרא "ספר החזון" שעבר עליו כאלה" ("עלים לתרופה" מהדורה חדשה כולל השמטות. מכתב ד').

הנה הם דברי רבי חיים ויטאל על העצבות התוקפת אותו: "וזו היא סיבת העצבות שיש בליבי תמיד" ("ספר החזיונות" לרבי חיים ויטאל עמ' תמ"ה).

גם רבי נתן משתף אותנו לעיתים בקשיים ובירידות שהוא חווה וכותב: "גם ליבי לא היה עימי מריבוי המרה שחורה, רחמנא ליצלן, שהתפשטה עלי אתמול. השם יתברך ישמרני מעתה" ("עלים לתרופה" מהדורה חדשה כולל השמטות. מכתב קכ"ג).

וגם בדורנו אנו.

רבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד "הדף היומי" וראש ישיבת חכמי לובלין המפורסמת לתהילה מספר על עצמו כשנסע לגייס כספים לישיבתו בארה"ב ונחל אכזבה: "הייתי נמק מצער ודאגה לעתידה של הישיבה. האכזבה הייתה גדולה. במשך כל היום לא עזבתי את חדרי והייתי מרוגז מאד. לא כתבתי לשום איש ואפילו לא לידידי הקרובים ביותר ואף לא השקעתי עצמי בלימודים, כי חסרה לי צלילות הדעת" ("האור המאיר – מסכת חייו ופעלו של הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין. עמ' קט"ז).

בן אדם. צדיק. אבל בן אדם. ואם כך, גם לי יש סיכוי.

וגם בין גדולי חסידי ברסלב, אחד ומיוחד שנעקד על קידוש השם בשואה, הרב יצחק ברייטער, מנהיגם של חסידי ברסלב בפולין, תלמיד חכם ועובד ה' מופלג, שקירב אלפים ליראת שמיים, מתגלה כאדם בשר ודם, שטלטלות עצומות עוברות עליו. מתוך שנחשפים בפנינו מסערות נפשו ומשבריו מתגלה תקווה עצומה גם לאנשים כערכנו.

מתוך תפילותיו של הרב יצחק ברייטער: "אבי בורא עולם, אני בא אליך כעת. אני חושב שזו עצתי האחרונה לספר לך, שאין לי שום עצה כנגד עזות הגוף והיצר. אין לי כבר כוח ומוח לסבול. איני יודע מה לעשות" ("שארית יצחק" תרגומים עמ' ט').

וגם בדור הזה, אצל צדיקים שחיים בינינו, מתגלים צדדים אנושיים:

כותב הרב יעקב מאיר שכטר ("אוסף מכתבים" מכתב י' עמ' ל"ג): "הנה בחדשים האחרונים הייתי מאד במצב של מרירות. הייתי חלוש מאד, וגם מוחי היה חלוש. ידידי היודעים מצבי אמרו לי שזה מחמת שאני חי בעול יותר מכפי יכולתי… ומהלחץ הזה במשך הזמן מתחזקת החולשה".

וכן כתב ("אוסף מכתבים" מכתב ע"א עמ' רס"ג): "המלחמה הפנימית שלי ביני לבין עצמי היא איומה ונוראה, אשר זה אין יודע כי אם השם יתברך לבד, עד אשר כמעט ברור אצלי שאין איש בעולם אשר מרוחק מהשם יתברך כמוני, ואין אני רואה דרך של ישועה על פי דרך הטבע".

אז מסתבר שגם על גדולים עובר מה שעובר. אנחנו לא לבד.

האנושיות שבהם תחבר אותנו אליהם.

הנשגבות שלהם תראה לנו את הדרך איך להגיע, כמוהם, לכל הדרגות.

ארז משה דורון.

 

 

שיתוף באימייל
שיתוף בווצאפ

יש לכם דעה או תגובה על המאמר?
נשמח לשמוע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים קרובים

כנס ברסלב

מעוניינים להזמין שיעור אצלכם בבית?

מלאו את הפרטים הבאים ונחזור אליכם לתיאום שיעור בהקדם

סוג הקהל