בין המצרים. תיקון המשפט

עשרים ואחד יום שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב שבכל שנה נקראים ימי "בין המצרים" על שם הכתוב (איכה א') "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ומשום הצרות והחורבנות הרבים שארעו לעם ישראל בימים אלה, נקבעו לאבל על חורבן בית המקדש, שהוא הצער היותר גדול והכאב היותר עמוק של עם ישראל.

בימים אלה ממעטים בשמחה יותר מבכל השנה, אין נושאים נשים, אין עושים ריקודים ומחולות ומשתדלים להימנע מכל תענוג ושמחה.
אמנם עיקר ימים אלו, כמובא בפוסקים, איננו רק הימנעות מתענוג, ואיננו גם ימים של צער ואבל גרידא. שכן "אין העיקר בתענית אלא התשובה". להתבונן במעשינו ולבדוק את דרכינו, שהלא אנו מאמינים שרק משום הרע שעשינו באו עלינו הצרות, ואם נתקן את דרכינו, ישוב ה' להיטיב עימנו.
וכן מובא בליקוטי הלכות ענין ימים אלה (חושן משפט, הלכות כח והרשאה ג' סעיף ו'-ט') "וזה בחינת בין המצרים שמתאבלין על חורבן בית המקדש משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, כי עיקר חורבן בית המקדש היה על ידי פגם המשפט, כמו שכתוב (עמוס ה'): "ההופכים ללענה משפט". …ומחמת שלא עשו משפט ופגמו במשפט, על כן נתלבש המשפט בהרשע נבוכדנאצר וחבריו ו"במקום המשפט שמה הרשע", כי הוא בא במקום המשפט, בכח והרשאה שקיבל מהמשפט, כמו הבא בהרשאה, שהוא בא במקום התובע.

…ועיקר התשובה הוא בחינת משפט, כי על ידי שאדם מתבודד בינו לבין קונו ושופט את עצמו על כל מעשיו שעשה ומעורר עצמו לעבודת השם יתברך בכל פעם, ועל ידי שיש משפט למטה אין דין למעלה, ובפרט אם זוכה להתעורר עד שעושה משפט בעצמו ממש, דהיינו שמתענה ומסגף עצמו, אף על פי שאינו עולה לכלום נגד מעשיו, אף על פי כן מאחר שהוא בעצמו עושה הדין בעצמו על ידי זה מבטל ממנו כל הדינים שלמעלה, אף על פי שעשה אלפים ורבבות (חטאים) יותר בלי שיעור, אף על פי כן מבטל כולם על ידי המשפט שלו, ששופט את עצמו, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה. וזהו בחינת התעניתים והאבלות שמסגפין עצמן בתעניות ובמניעת בשר ויין ורחיצה (של תענוג) בשביל חורבן בית המקדש, כי חורבן בית המקדש הוא בשביל פגם המשפט, על כן אנו עושין עכשיו תשובה ומתקנין זאת ואנו עושין משפט בעצמנו ומתענין ומסגפין עצמן כדי לבטל הדין שלמעלה. כי עיקר תקון התענית הוא המשפט, דהיינו שיחשוב דרכיו וישפוט את עצמו על כל דבר, כמו שכתוב "הלא זה צום אבחרהו – פתח חרצובות רשע" וכו' דהיינו שעיקר התענית – לשפוט את עצמו ולפתוח ולנתק כל הקשרים והחרצובות של רשע הטמון בקרבו, שזהו עיקר בחינת המשפט, שישפוט את עצמו על כל דבר. ועל כן היו נוהגין ביום התענית לומר דברי כבושין לעם ולעיין ולהשגיח ולתקן כל הקלקולים שבעיר ולחפש אם יש חס ושלום איזה חטאים ועוונות בעיר לתקנם, וכמו כן צריך כל אדם לעשות בעצמו בכל יום ויום, ובפרט ביום התענית, לשפוט את עצמו על כל דבר, שזהו עיקר התענית.

כי עיקר האבלות הוא להתאבל על מעשיו שעשה, שהם גרמו חורבן בית המקדש, כי "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא א') וצריך להתאבל על עוונותיו ולבכות עליהם מאד מאד ולשפוט את עצמו ולפשפש במעשיו ולתקנם מעתה, ועל ידי זה יזכה לבנין בית המקדש, כי "כל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בשמחתה" (תענית ל') כי על ידי האבלות שמתאבל על ירושלים ומפשפש במעשיו ותולה החורבן בעצמו, כי כל אדם לפי חטאיו כן יש לו חלק בכל דור ודור בחורבן בית המקדש, וכן כל אחד כפי מה ששופט את עצמו וזוכה לתקן מעשיו – כן יש לו חלק בבנין בית המקדש שיבנה לעתיד במהרה בימינו על ידי תיקון המעשים של כל אחד ואחד מישראל".