"ואני בחסדך בטחתי, יגל ליבי בישועתך"

חז"ל שואלים: "אסתר מן התורה מניין" (חולין דף קל"ט)? ועונים: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים ל"א י"ח).

אבל כולנו הרי מאמינים שיש בורא.

אז מה זה אומר בעצם שהשם יתברך נסתר?

"אמר רבי יהודה: אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל – היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו" (זוהר חלק ב' דף ה').

מה שנסתר זה גודל אהבת השם יתברך לעמו ישראל.

אריכות הגלות והצרות הרבות שפקדו ופוקדות את עמנו ואת כל אחד מאיתנו, מכניסים בלב הסתרה, כאילו כביכול השם לא איתנו, כאילו הוא לא מתעניין בנו ובמעשינו, ואלו הם ממש דברי הבלע של המן הרשע לאחשוורוש: "ישנו עם אחד" (אסתר ג' ח') שפירשוהו חז"ל: "אלוקיהם ישן" חלילה (אסתר רבה דפוס וילנא פרשה ז').

גם רבינו מתאר את הרגשות הקשים שפוקדים את מי שרוצה להתקרב לשם יתברך בדיוק באותו אופן שהמן רוצה להכניס בליבנו: "ונדמה לו, כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו. ואין פונה אליו כלל, כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מ"ח).

אבל רבינו מסיים שם ואומר שהאמת היא אחרת ממה שמרגישים.

אלוקי ישראל הוא אלוקים חי וקיים, ער וצופה, רואה וקרוב.

"כי השם יתברך מלא רחמים ורוצה בעבודתך מאד".

"הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל"! (תהילים קכ"א ד').

אבל למה אנחנו לא תמיד מרגישים את זה?

כותב הרב יעקב מאיר שכטר שליט"א: "יש כלל בעבודת השם, שלא תמיד צריכים להרגיש. כי העיקר הוא הרצון והעשיה הקדושה, ואילו להרגיש "חיות", זה סייעתא דשמיא מיוחדת, ולפעמים מן השמיים מסבבים שלא ירגיש שום טעם בעבודה, וזהו עיקר התיקון שרוצים בו" ("אוסף מכתבים חלק ג' קפ"ח).

אף על פי שאנחנו מרגישים לעיתים דחויים ובודדים, עזובים ורחוקים, אנחנו לא מאמינים שזאת האמת. אנחנו מאמינים שה' אוהב וקרוב ואנחנו רצויים בעיניו מאד גם כשאנחנו מרגישים בכל העוצמה את ההיפך הגמור.

גם אם לא נרגיש קרובים, אנחנו נאמין שאנחנו קרובים.

לא נרגיש רצויים, אבל נאמין שאנחנו רצויים.

לא נרגיש ערך, אבל נאמין שבאמת יש לנו ערך עצום.

אנחנו רוצים את השם יתברך ומאמינים בקרבתו גם כשהוא מראה כאילו אינו רוצה בנו ורחוק מאיתנו.

אנחנו מאמינים באהבתו גם כשאנחנו לא מרגישים אותה.

וזאת היא העבודה הגדולה של צדיקי הדורות ושל רבי נחמן בפרט: לגלות גם למי שלא מרגיש: "ה' עימך ואל תירא ואל תפחד ואל תחת, כי הוא יתברך עמך ואצלך וקרוב לך ממש" (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ס"ח). לא עזב ולא עוזב, לא שונא ולא אויב. תמיד היה והווה ויהיה, קרוב וידיד ואוהב וכלשון רבי נתן: "בוודאי השם יתברך טוב לכל בכל עת, וכבר עזר לו הרבה ובוודאי לא יעזוב אותו גם עתה" (עלים לתרופה מכתב רכ"ח).

אמור מעתה – ההסתר היא ההסתרה של פני השם, של הארת פניו וקרבתו, כמו שכתוב מפורש: "הסתר אסתיר פני". והגילוי הוא האמונה באהבתו.

במה מתבטאת האמונה באהבתו? בתפילה, בפניה אליו תמיד ובכל מצב, ממש כמו אסתר שגם שם, בבית הערל והטמא, בבית הצלמים, פונה אל השם יתברך בתחינה ובתפילה. למרות הרגשתה הקשה שהשם יתברך עזב אותה, היא עדיין מאמינה במציאותו ואהבתו ודווקא אליו היא פונה ושואלת בכאבה: "למה עזבתני"?

זוהי מגילת אסתר. זהו גילוי ההסתרה. להאמין שה' איתי ואוהב אותי ולפנות אליו. גם אם לא מבינים, גם אם לא מרגישים.

כשנחלשים באמונה בטוב ה' הלב נסגר והפה נסגר

וכשמאמינים בטוב ה' הלב והפה נפתחים, גם בבית אחשוורוש.

והאמונה הזאת, שפותחת את הפה אל השם יתברך בכל מצב, היא היא מפלת המן!

"וזהו גם כן בחינת לקיחת אסתר לבית אחשורוש שאז צעקה א-לי א-לי למה עזבתני כמו שאמרו רז"ל (מגילה ט"ו), ועל ידי זה היה מפלת המן עמלק, שהוא תוקף זוהמת הסטרא אחרא, הכל בבחינת הנ"ל כדי להורות לישראל שגם במקומות המטונפים יצעקו אל ה' ויחפשו ויבקשו אותו. וכמו שעשו אז מרדכי ואסתר שכנסו את כל היהודים לזעוק הרבה לה'. וכן צריכין בכל דור ודור בכלליות ישראל ובפרטיות כל אחד ואחד לבקש תמיד את השם יתברך בכל מקום שהוא ולזעוק בכל עת להשם יתברך בבחינת מבטן שאול שיועתי. ואל יתייאש מן הצעקה ובקשה לעולם עד ישקיף וירא ה' משמים" (ליקוטי הלכות הלכות נשיאת כפים הלכה ו' אות ט').

והאמונה הזאת, שהם תמיד איתי, תמיד שומע תפילתי, היא היא מקור ושורש שמחת פורים, כדברי רבי נתן: "וזה בחינת גודל שמחת פורים, כי זה עיקר השמחה כשזוכין לידע בבירור שהשם יתברך שומע תפילותינו תמיד, כאשר שמע תפילתנו בימי מרדכי ואסתר כמו שכתוב: "אגילה ואשמחה בחסדך אשר ראית את עניי" וכו' על ידי זה אנו בטוחים שגם עתה ישמע את שוועתנו בכלל ובפרט כמו שכתוב "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך" (ליקוטי הלכות הלכות הפקר ונכסי הגר הלכה ד' אות ט"ז).