"וחזק עצמך מאד" (מתוך הספר "התכלית של הכל זה אושר גדול")

לפני הכל צריך לדעת עקרון יסודי מאד, שרבי נחמן גילה בעולם: בדרך אל הטוב אדם עשוי להתמודד עם קשת רחבה של מניעות ורגשות קשים ששוטפים אותו, ולהתנסות הזאת יש תכלית מאד עמוקה.
בגילוי הזה רבי נחמן חושף בעצם את הסודות של כוחות הטומאה שפועלים בעולם. אפשר לומר בוודאות: מי שיאמין בדבריו בתמימות ולא יתייאש בדרך, יחלץ בסופו של דבר מכל מיצר ויגיע בשלמות אל כל יעדי חייו.

הנה דבריו בעניין זה: "כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראין לו התרחקות" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח). הווה אומר, כלל יסודי הוא בהנהגת העולם, כשאדם מתחיל במסע אל הקדושה, הדבר הראשון שמולו הוא יצטרך להתמודד הוא תחושת הריחוק. ריחוק מעצמו, מהטוב שלו, מבני אדם, מעמו, מבוראו.

ההרגשה הקשה הזאת מתלבשת במחשבה השגויה, שגם משמיים לא מסתכלים עליו, שהוא מנודה ולא רצוי, שאין לחייו שום טעם ותכלית. "ונדמה לו, שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להכנס לעבודת השם" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח).

רבי נחמן מגלה לנו, שזה לא באמת מה שקורה. זה רק משהו ש"מראים לו", זה רק דבר ש"נדמה לו". המציאות האמיתית שונה לגמרי. הרגשות הקשים נשלחו משמיים, רק כדי שהאדם יעמוד מולם בלי להתייאש ויגלה בעצמו את הנאמנות הדרושה. כך – יזכה בסופו של דבר בקרבת השם שהוא מבקש. בעצם העובדה שאדם מבין את זה, הוא כבר מתקדם, הוא כבר מתקרב: "ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח).

הידיעה הזאת, עם כל הנחמה שבה, לא מבטלת לגמרי את הקושי והמרירות. אבל למרות הקושי והמרירות, צריך לגלות את החוזק הנפשי שטבוע בנו, כדי שהקושי והמרירות לא יהפכו להרגשה ש"זו האמת". שהם לא יגררו מסקנות של אבדן תקווה, שההרגשה תישאר רק הרגשה ולא "נפילה בדעת". שלפחות הדעת, ההבנה מה בעצם קורה פה, תישאר ברורה ואיתנה. "וצריך התחזקות גדול מאד מאד לבלי ליפול בדעתו" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח).

הנה התיאור המדויק של תחושת הבדידות והריחוק, כשהיא פוגשת את יחסי האדם עם אלוקים: "ונדמה לו, כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואין רוצה כלל בעבודתו, ונדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואין פונה אליו כלל, כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח).

לא רוצים אותי, לא רואים אותי, לאף אחד לא איכפת ממני באמת.
רבי נחמן אומר: למרות הרגשת הריחוק והניכור מול ה', זה לא מה שקורה באמת. ה' איתך ואצלך ורוצה תמיד בעבודתך. בסופו של דבר מובטח לך שגם תרגיש את זה.

וכך חותם שם רבי נחמן את דבריו: "הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאד מאד ולבלי להסתכל על כל זה כלל, כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות כנ"ל, וכל הנ"ל עבר על כל הצדיקים, כאשר שמענו מפיהם בפירוש" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח).

אל תסתכל על זה. אל תתפעל מזה. כל הצדיקים עברו את זה!

הסרט הפנימי הזה שמוקרן כל הזמן בתוך הנפש, הוא לא המציאות באמת. הרגשת האשמה, הרגשת ה"אני לא בסדר", היא חלק ממסע אלוקי שתוכנן עבור כל אחד מאיתנו, שנועד להוכיח שהטוב שיש בנו הוא כל כך אמיתי, כל כך גדול, כל כך נצחי, עד שהוא יבקע החוצה וינצח את כל הרגשות הכי קשים, כולל אלו שהוטבעו בנו מילדות, ולו גם הוטבעו על ידי מי שהכי קרוב לנו.

ומי לנו גדול מדוד המלך עליו השלום, שמזרעו עתיד לצאת משיח. כבר מילדותו היה נתון לבוז ולחרפה יום יומית, מנודה, מושפל ומרוחק. "חרפת אדם ובזוי עם" (תהילים פרק כ"ב פסוק ז'). "כל רואי ילעיגו לי. יפטירו בשפה, יניעו ראש" (תהילים פרק כ"ב פסוק ח'). ולא רק על ידי זרים, אלא גם על ידי אחיו, עצמו ובשרו. אבל דוד האמין בטוב. הוא נלחם בתפילותיו עם גלי האשמה והאפסות שהתרגשו עליו. הוא שינן לעצמו שוב ושוב שהוא טוב, אהוב ורצוי, עד שהטוב הזה שטף את כולו וניצח. וכך זכה להיות ראוי לכתר מלכנו משיחנו.

גם מי לנו גדול מיוסף הצדיק, שאביו הועיד אותו לגדולות, אבל מצא את עצמו מועמד לרצח על ידי אחיו, מושלך לבור אפל, נמכר לעבד נרצע, מושלך לכלא בלא משפט, על לא עוול בכפו. "עינו בכבל רגלו, ברזל באה נפשו" (תהילים פרק ק"ה פסוק י"ח).

אפילו מי שלא עובר בפועל את מה שהם עברו, עשוי להרגיש את מה שהם הרגישו.

אנחנו בחברה טובה. זה לא רק הסיפור של דוד או יוסף או כל שאר הצדיקים. כל יהודי נברא כדי להביא לעולם אור מתוך החושך, לגלות טוב עמוק מתוך הסתרה ואשמה. ולכן כל יהודי צריך ומסוגל לעבור את אותו המסע שעברו כל הצדיקים.

אנחנו לא בודדים בתוך ים חסר תכלית של רגשות קשים. אנחנו עוברים הכשרה. כל רגע שאנחנו אוספים את עצמנו ואומרים לעצמנו: רק הטוב הוא אמיתי, ורק אותו אנחנו רוצים לשרת, כל רגע שאנחנו בוחרים לקום אל יום חדש עם תקווה חדשה, קטנה ככל שתהיה, הטוב נאסף, הטוב מצטבר.

כמו צריפת זהב באש כדי להפוך אותו לטהור ואיכותי, מגיע רגע שהצירוף נגמר. "עד עת בוא דברו, אמרת ה' צרפתהו" (תהילים פרק ק"ה פסוק י"ט). מגיע רגע שבו הנאמנות לטוב מקבלת תוקף ברמה כזאת ששום מניעה והפרעה לא תוכל לה ואז מתהפך הכל. "יש עניין שנתהפך הכל לטובה" ("עלים לתרופה" מכתב קפ"ז) וכמו שכותב הרב יעקב מאיר שכטר ("אוסף מכתבים" מכתב ל"ג עמ' קמ"ז): "וצריכים לדעת, שכל מה שעובר על האדם בכלליות ובפרטיות, בגשמיות וברוחניות, הכל הוא כדי להביאו אל תיקונו לפי שורש נשמתו. ואם בורח תמיד אל השם יתברך ואינו מתפעל ואינו מתייאש מהעבר – זוכה שנתהפך הכל לטובה גמורה, הירידות לעליות והעוונות לזכיות".

אז מה עושים? לא עוזבים את הקדושה שכבר התחלנו להחזיק בה.

"וצריך להיות עקשן גדול בעבודת השם, לבלי להניח את מקומו, דהיינו מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח).

זה המסלול המתוכנן. אין כאן שום טעות. זה חייב להיות ככה: "כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה, צריכים בהכרח לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח).

רבי נחמן מבטיח הצלחה גמורה להגיע אל כל יעדי החיים שלך.
רק אל תיבהל מכל מה שאתה פוגש בדרך.

"וחזק עצמך מאד, ועשה מה שתוכל בעבודת השם, וברבות הימים והשנים תכנוס לבטח בעזרתו יתברך לתוך שערי הקדושה. כי השם יתברך מלא רחמים ורוצה בעבודתך מאד" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח).

בהצלחה רבה,
ארז משה דורון