חז"ל אומרים כי ארץ ישראל נקנית ביסורים (מסכת ברכות דף ה'). למה צריך יסורים כדי לזכות לשבת בארץ ישראל?
היסורים מבררים למה אנחנו כאן. מי שמוכן לסבול עבור מה שהוא מאמין בו, מוכיח שהוא אכן מאמין, שהוא מוכן להתמודד עם קשיים, שהוא לא כאן רק בגלל שנולד כאן או כי נוח לו. הוא כאן כי זה מקומו של כל יהודי, הוא כאן כי רק כאן יהודי יכול להגיע לתכליתו ולשלמותו עלי אדמות. ועל ידי המסירות והנאמנות שלנו לארץ הקדושה, יכול להתחולל בנו היפוך קדוש.
כאשר התורה מדברת בשבח ארץ ישראל היא משתמשת לא פעם בצירוף המילים הכל כך מוכר: "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות פרק ג' פסוק י"ז). יש גם שבחים אחרים. "ארץ אשר עיני השם אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה", דהיינו ארץ שיש בה השגחה פרטית תמידית והדוקה. אבל למה דווקא "זבת חלב ודבש"? הרי יש כאן עוד שפע של מאכלים משובחים: זיתים ושמן, שקדיות פורחות. מה כל כך מיוחד בחלב ודבש?
רבי נתן כותב , שמבין המאכלים המותרים וכשרים לנו לאכילה יש רק שניים שיש בהם סוג של היפוך. חלב שמותר באכילה נוצר מדם שאסור באכילה. דבש שמותר באכילה נוצר מדבורה שאסורה באכילה.
אסור הופך למותר, טמא הופך לטהור. מי יכול לעשות היפוך כזה? רק בורא עולם, כמאמר הכתוב: "מי יתן טהור מטמא"? (מי יכול להפוך טמא לטהור?) והתשובה בהמשך הפסוק (איוב פרק י"ד פסוק ד'): "לא אחד"? (וכי לא רק האחד והיחיד, בורא עולם, יכול לעשות זאת?)
ומבאר רבי נתן, שזהו גם כוחה המקודש של ארץ ישראל, שיכולה לטהר את מי שיושב בה. ולכן משתבחת ב"זבת חלב ודבש". כמו מעשה השם שהופך טמא לטהור, כך גם כוחה להפוך טמא לטהור. וכן כתבו חז"ל בשבחה: "העם היושב בה נשוא עוון" (ישעיהו פרק ל"ג פסוק כ"ד), שישוב הארץ מנקה את יושביה מעוון. אמנם, כדברי המפרשים, זה נכון רק לגבי מי שנשאר ויושב בארץ למרות היסורים, למי שגר כאן כי הוא מאמין בקדושת הארץ ומשתדל לנהל את חייו כרצון השם, בהתאם לקדושת המקום בו הוא יושב.
רבי נתן מצביע על מנהגים נוספים שקשורים לחלב ודבש ועל הקשר שלהם להיפוך מטמא לטהור (ליקוטי הלכות, הלכות סימני בהמה וחיה טהורה ד' סעיף י"ז, מ"א).
בראש השנה אנחנו אוכלים תפוח בדבש. למה דווקא דבש?
בראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה וגם כאן אנחנו מזכירים לעצמנו באכילת הדבש, שמי שיכול לטהר אותנו מעוון, להפוך אותנו מטמאים לטהורים ביום הדין, הוא רק אחד. בורא עולם אותו אנו ממליכים ביום הזה. אנחנו לא לבד מול העוונות שלנו. אנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים אבל יש עוד שותף, אחד, שמטהר אותנו.
ולכן, מסביר רבי נתן, אנחנו אוכלים מאכלי חלב בחג השבועות. גם כאן מתעוררת בנו השאלה: מי יכול להיטהר ולהיות ראוי לקבל את תורתו הקדושה של הבורא? איך נעמוד במשימה כזאת עליונה? מאכלי החלב מזכירים לנו: אנחנו לא לבד. כמו שהחלב היה דם שאסור באכילה ונהפך ברצון הבורא לחלב המותר, כך גם בקבלת התורה, אנחנו לא לבד מול המשימה העליונה של קבלת וקיום התורה. יש אחד שמטהר אותנו, שהופך אותנו לראויים, כמו החלב.
"ארץ זבת חלב ודבש". שנזכה להיפוך הקדוש שהארץ רוצה להפוך אותנו. מטמא לטהור, מאסור למותר.
עוד בשבח ישיבת הארץ מצאנו בדבריו הנרגשים של רבי נתן ("ימי מוהרנ"ת חלק שני סעיף א'): "כי קדושת ארץ ישראל מספיק לכולם. כי כל אחד מישראל מגדול ועד קטון יש לו איזה חלק בארץ ישראל. ושם חיינו, שם קדושתנו, שם ביתינו, שם ארצנו, שם אדמתנו, שם חלקנו, שם גורלנו. ובחוץ לארץ אנחנו גרים, כאורח נוטה ללון, המתגולל בחוצות, בשווקים וברחובות. כי אין זה אדמתנו וחלקנו כלל. ועל כן נקראת חוץ לארץ "חוץ" דייקא, כי בחוץ אנחנו עומדים, בחוץ ממש ואין איש מאסף אותנו הבייתה, עד אשר נבוא על אדמת הקודש".