המדרש מספר, שכשהיו ישראל משועבדים במצרים, לא היו שם שום שומרים שמנעו את בריחתם. הקושי לברוח מהשעבוד לא היה קושי פיזי, אלא קושי רוחני. גדרות תיל לא הקיפו את מצרים וחיילים חמושים לא עמדו בגבולות. משהו אחר לגמרי מנע את העבדים מיציאה לחירות. מצרים הייתה מוקפת בחומה של כישוף.
מה הכוונה במילים "חומה של כישוף"? וכי היה מקום פיזי בו היה נתקל הבורח בקיר מסתורי ובלתי נראה שהיה מעכב בעדו? חז"ל מלמדים, שכישוף הוא דמיון שמסתיר את האמת, את הטוב, את המציאות האלוקית (מסכת סנהדרין דף ס"ז).
חומת כישוף מצרים הייתה התחושה שהחדירו המצרים בלב כל יהודי, שערכו דל ועלוב, שחייו חסרי משמעות, שאין לו לאן לברוח וגם אין בכוחו לברוח.
תגובתם של יוצאי מצרים לניסיונות שעברו במדבר תוכיח, כי רעל הכישוף שהוטל בהם טרם נרפא, שהרי ראינו שבכל עת של קושי חזרו והתגעגעו למצרים. "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר פרק י"ד פסוק ד'). איך אפשר להתגעגע למקום שבו שחטו את ילדיך ורחצו בדמם? איך אפשר לרצות ולשוב למקום בו הוכית ונרדפת יום ולילה במשך שנות דור? שלא היית אדון לעצמך, לזמנך, לחייך? אין זו אלא אותה חומה של כישוף, שהכחישה בלב כל יהודי את הקשר שיש לו לעולם עליון ולאדון עולם, את הערך האלוקי שלו, את מעלתו האמיתית. אם אין קשר לה' יתברך, אפשר בקלות לחשוב על רע שהוא טוב, על שיעבוד שהוא חירות, "כי אחד כמוני ממילא לא ראוי למשהו יותר טוב מזה".
וכך בדיוק מתאר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה י"ז) את הדרך בה משכו הגויים את בני עמנו לגלות – "כשמתגברים העובדי כוכבים ומזלות ואינם מניחים לישראל לעשות מצוות, וכן כשמונעין את ישראל מעבודת ה' יתברך, וכן על ידי שמונעין טובות מישראל, שעל ידי זה נכבש הטוב תחת ידם, דהיינו חלקי נשמות ישראל. ובתחילה זה הטוב הכבוש אצלם זוכר שבא ממקום קדוש ועליון מאד, אך אחר כך הם מתגברין על זה הטוב וכובשים אותו תחת ידם, עד שניתפס וניקשר אצלם, עד שהטוב בעצמו שוכח מעלתו".
כשהטוב שוכח מעלתו, כשיהודי אינו יודע ואינו זוכר עוד שאינו אלא ניצוץ אלוקי, עצם הטוב, אזי סוגרת עליו השכחה, מקיפה אותו בחומת כישוף ומכחישה בליבו את האמת אודות מהותו הטהורה.
גם אנחנו, בגלות האחרונה, בגלל הכישוף, נראים מכוערים, חולים, מלאי פצעים. זהו בדיוק האופן שבו רבי נחמן מתאר בתורת "אזמרה" את אותה חזות קודרת ושקרית, החופה עלינו: "ואף כשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתום". אבל זה רק כישוף, חזות חיצונית, הסתרה. "שחורה אני ונאווה" (שיר השירים פרק א' פסוק ה') – "אל תראוני שאני שחרחורת" (שם פסוק ו'). אל תסתכלו עלי מבחוץ, "שאין השחרות משלי". זה רק כישוף, תעתוע חיצוני ותו לא. בפנים אני "נאווה" מאד.
אל תראוני! כך אנו צריכים לומר גם לעצמנו: "אינני שחור כפי שזה נדמה. מעבר לשחרות שלי יש טוב קדוש ועליון. הטילו עלי כישוף, אבל אני לא מאמין שהוא המציאות. מעבר לכיעור החיצוני המטעה, השחרות, מסתתר טוב גדול וקדוש מאד, ובו אני מאמין. מאמין, ואחפש ואבקש, ואמצא אותו. מוכרח להיות. "כי איך אפשר שלא עשה איזה מצווה או איזה דבר טוב מימיו". בי התייעץ הקדוש ברוך הוא בבריאת עולמו ועם נשמתי נמלך (מדרש רבה רות פרשה ב' סעיף ג') עבורי נברא העולם ונוצרו כל העולמות כולם (מסכת סוכה דף מ"ט). מהותי האמיתית – אור אלוקי, אין סוף טוב, טוב אמיתי, עמוק, טהור. כל מה שנראה לי חוץ מזה אינו אלא תעתוע חיצוני. אינני מאמין בו ואינני רוצה להישאר במצרים. אלך בעקבות משה ובעקבות כל הצדיקים. הם מכירים בערכי האמיתי והם יגלו לי אותו. אפילו אהיה כתינוק חסר דעת, קטן וחלוש, יש לי רועה. הוא "רואה היכן התינוקות קוראים" (תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן). הוא יודע מי אני באמת ובו אני מאמין.
"כי כל אחד מישראל הוא בעל כוח גדול לעמוד כנגד כל העולם עם תאוותיהם, רק העיקר שיזכה לידע מכוחו" (ליקוטי הלכות ברכת הריח וברכת הודאה הלכה ד' אות ב').