חנוכה. כוח ההתחלה.

רבי נתן כותב: "וכמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שעיקר החינוך לעבודת הבורא הוא על ידי בחינה זאת, בחינת תודה והודאה, שהיא בחינת חנוכה. כי לפי מה שעובר על כל אחד ואחד, כפי מה שיודע בנפשו, ריבוי היסורים והצרות וכו'… בודאי היה קשה להתקיים עד שיזכה לגאולה שלמה. על-כן באמת כמה וכמה התחילו ונפלו, ויש שהאריכו בעבודתם ימים ושנים, אבל אחר כך לא יכלו לסבול מרירות הכבדות של הבעל דבר ונפלו כל אחד כמו שנפלו רחמנא לצלן. אבל מי שחפץ באמת לאמיתו לחוס על חייו – עיקר קיומו על ידי בחינת הנ"ל, שבכל מה שעובר עליו, יהיה איך שיהיה אפילו אם רואה שהוא בעצמו החייב מאד בכל מעשיו שאינם טובים, אף על פי כן אין אדם, אפילו הגרוע שבגרועים, שאין הקדוש ברוך הוא גומל עימו חסדים נפלאים בכל יום ובכל עת ובכל שעה. ואם ירצה להסתכל – יראה הרבה בעיניו ויזכור את עצמו היטב כמה מעלות טובות למקום עליו.

…וכבר אמרנו כמה פעמים, שכל מה שזכה האדם לאיזה מצוה ולאיזה נקודה טובה, בוודאי אינו נאבד לעולם… כי אין כל העולם כולו עם כל תאוותיו ויסוריו והבליו כדאי כנגד נקודה אחת של מצוה אחת שכל אחד מישראל זוכה בכל יום.

וצריך להרגיל את עצמו, שבכל מה שיעבור עליו, יהיה איך שיהיה, יזכור את עצמו בכל עת הטובות והנפלאות שעשה ה' יתברך עימו עד הנה. ועל ידי זה יתחזק לצעוק ולהתפלל לה' יתברך תמיד בבחינת "מודה על העבר וצועק לעתיד לבוא" (משניות ברכות פרק ט' משנה ד'). ועל ידי זה יזכה סוף כל סוף לגאולה שלמה לשוב להשם יתברך באמת שזהו בחינת חנוכה. ועל כן נקרא חנוכה, כי על ידי בחינה זאת דייקא מתחנכין בעבודת ה'.

ואם החינוך, דהיינו ההתחלה (שזהו פירוש "חנוכה", כמו "חנוכת הבית") הוא טוב, אזי גם ההמשך הוא טוב, ואפשר להתקדם ולעלות "ובכל יום מוסיף והולך (ומדליק נר נוסף), כי אסור לעמוד על מדרגה אחת, רק להוסיף קדושה בנפשו בכל יום ויום, ושיהיה שכלו מוסיף והולך בכל יום ויום, וזה שמוסיפים בכל פעם על הנר הראשון, והנר הראשון קיים בכל הימים, כי כשמדליק בליל שני שני נרות הם כנגד לילה ראשונה ושניה, וכן בליל שלישי, נמצא, שהנר הראשון של לילה הראשון הולך עם כל הנרות של כל הלילות… ואחר-כך, כל מה שהולך ומתקדש יותר, כל העבודות של כל הימים מקבלים כח מההתחלה"… (ליקוטי הלכות אורח-חיים חנוכה א' סעיף א').

ו"כח ההתחלה", כאמור, דהיינו שיהיה כח להתחיל, הוא רק כשיודע "קצת זה גם טוב" ושמח ומודה בקצת הזה.

עניין זה קשור באופן נפלא גם לפרשות השבוע שקוראים בימי חנוכה, שעוסקים בהן בספורו של יוסף. וכמו שמבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר ג' ט"ז – י"ז) "והנה בענין מחלוקת בית-שמאי ובית-הלל בענין התקרבות הנפשות הרחוקות מאד, שאין ראוי מן הדין לקרבן, (שזהו סוד מחלוקתם בענין הדרך להדליק נרות חנוכה), שבית שמאי אומרים "פוחת והולך" (ביום הראשון מדליקים שמונה נרות – בשני שבעה וכו' עד שביום האחרון מדליקים נר אחד שזה מרמז על הענין) להעלים האור מהן (מהנשמות שאינן ראויות לו, כאותם גרים ששמאי דחה מלהתגייר) שלא יתקרבו, ובית הלל אומרים: "מוסיף והולך" (דהיינו שכל יום מוסיפים נר אחד, כמו שאנו מדליקים לאחר שנפסקה הלכה כמותם), כי צריכין לעשות כלים וצמצומים (רוחניים) כאלה (לאור ה') באופן שיוכלו להאיר גם בהם (בנשמות הרחוקות) אורו יתברך, כדי שיתקרבו גם הם…

וזה בחינת מחלוקת השבטים על יוסף הצדיק, כי יוסף הוא בחינת הצדיק שעוסק לקרב (נפשות) להשם יתברך, על ידי שמוסיף והולך האור בכל יום, כי עושה בכל פעם צמצומים וכלים נפלאים (דהיינו מגלה דעת ועצות כאלה) באופן שיוכלו להתקרב. כל מי שירצה בעולם!

…ועל שם זה נקרא יוסף, בחינת "מוסיף והולך" (כבית הלל, שגם הם עסקו בקרוב נפשות)… כי עיקר החכמה היא להכניס השגות אלוקות בעולם, להודיע לבני האדם גבורותיו …ועל כן נקרא יוסף, בחינת (מה שכתוב בבראשית ל') "אסף אלוקים את חרפתי" (כמו שאמרה רחל בנותנה טעם לקריאת שם בנה – יוסף), שמאסף ומבטל כל החרפות ובושות מישראל, כי מחזירם בתשובה ומקרבם להשם יתברך, וזה בחינת (עוד טעם לשם שנתנה רחל) "יוסף ה' לי בן אחר", שעל שם זה נקרא יוסף, היינו שהצדיק עוסק תמיד להוסיף ולקרב נפשות חדשות בכל פעם"…

(ועוד שם באור עמוק ונפלא כל ענין המחלוקת בין השבטים ליוסף, מה סברו עליו ומה הייתה כוונתו הקדושה באמת).

על פי תורת הקבלה, מרמז המספר שמונה על המימד שמעל הזמן. (שש הוא הזמן – שישה ימים. שבע – שלמות הזמן, שבת. שמונה – מעל הזמן).

כלומר, אותו טוב סמוי שמעל לזמן, עשוי להתגלות בלב כל יהודי, ואז, אף שכוחו מועט ודל לכאורה, יש ביכולתו להאיר את חייו של האדם ולהחיות את כל ימיו ואף למעלה מזה.

נס חנוכה אינו אלא נס התקווה הגדולה. שנזכה וניגע באותו "פך אחד", ונגוהות אורו יתפשטו על כל חיינו, אף אם ציפורני השקפת עולמה של יון (הכוללים את כל התאוות והמידות הרעות הנאחזים בנו) כבר העמיקו להינעץ בהם.