המקום בו נצטוינו להדליק את נרות החנוכה, מרמז לנו על עוצמת האור המתגלה בהם: "מניחו (את הנר) למעלה משלושה טפחים (מעל הארץ, כשלושים ס"מ) ומצווה להניחו למטה מעשרה טפחים" (כמטר) מורה ההלכה (קצור שולחן ערוך קל"ט סעיף ח').
נרות שבת וחג אנו מניחים במקום גבוה, שאורם יתפשט מלמעלה ויאיר את הכל. אך את נרות חנוכה שאמרו חז"ל (מסכת סוכה דף ה') "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה", דהיינו שבמקום כה קרוב לארץ אין התגלות אלוקות. היום, בחנוכה, מתגלה האור אפילו שם! "להורות – שדייקא למטה מעשרה טפחים, מקום אחיזת הסטרא אחרא, גם שם יכולין למצוא הפתח להתקרב אל הקדושה… ויכולין להתקרב להשם יתברך בכל מקום, אפילו למטה מעשרה טפחים, שאין שם השראת השכינה…" (ליקוטי הלכות חנוכה ו' סעיף א').
…אפילו אור קטן, בחושך הגדול של הגלות, אפילו כמעט בלי הכנה לקבלו, ואפילו במקום הטומאה ממש, יכול להתרחש לו נס, ואורו יתפשט וילך, עד שמונה ימים, עד שיקיף את כל הזמן, ולמעלה מן הזמן.
אלא מאי? לפחות את האור הקטן הזה – מוכרחים להדליק. משהו, אפילו מעט, חייבים לעשות.
למרות העלטה הכבדה ואולי דווקא בגללה אין דורשים מאיתנו, בדור שערב הגאולה, עבודות קשות ומפרכות.
עלינו רק להדליק נר בחושך, לעשות השתדלות קטנה וכנה, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כבר ירד עלינו, ובדרך נס יעצים את נקודת האור הקטנה שלנו לנהרה גדולה ואדירה.
"פתחו לי פתח כחודה של מחט – ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות" (מדרש שיר השירים רבה ה' ג') קורא אלינו מי שאמר והיה העולם.
כל רצון טוב, כל נכונות אמיתית להתעלות רוחנית – הינם נרות מאירים באפלה.
אבל בשביל להדליק אותם – אנחנו צריכים להאמין ש"קצת זה גם טוב".
תגובה אחת
מדהים! מחזק מאוד.