ט"ו בשבט – ארץ זבת חלב ודבש

ט"ו בשבט נקרא בפי חז"ל "ראש השנה לאילנות" (מסכת ראש השנה דף ט"ו), אך אף על פי שנקרא "ראש השנה" לעניין מעשר פירות האילן, אין בו לא איסור מלאכה ולא סעודת חג לא הזכרה מיוחדת בנוסח התפילה. למרות האמור, נוהגים בו מעט שמחה, אין אומרים תחנון בתפילה ואין עושים בו הספד למת, וכבר התפשט המנהג בכל קהילות ישראל להרבות בו באכילת פירות ארץ ישראל ולדבר בשבחה, שכן ביום זה מתחדש כח האדמה להוציא פריה. וכתב בספר 'בני יששכר', במעלת היום: "הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו השם יתברך לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפילתו תעשה פירות".

אחד מן הדברים שרבי נחמן דיבר בשבחו עד מאד, היה עניין זכות הישיבה בארץ ישראל. "ועיקר אמונה, בחינת תפילה, בחינת ניסים, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב: "שכן ארץ ורעה אמונה" (תהילים פרק ל"ז פסוק ג'), ושם עיקר עליית התפילות, כמו שכתוב: "וזה שער השמיים" (בראשית פרק כ"ח פסוק י"ז). (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א'). "כי ארץ ישראל הוא כלליות הקדושה שבכל הקדושות" (ליקוטי מוהר"ן תורה רל"ד). "וצריך כל אדם לבקש מהשם יתברך, שיהיה לו כיסופין וגעגועים לארץ ישראל, וגם שיהיה געגועים לכל הצדיקים לארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן תורה קנ"ה). ו"מי שרוצה להיות איש ישראלי, היינו שילך מדרגה לדרגה, אי אפשר אלא על ידי ארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן תורה כ').

וכותב רבי נתן: "ואמר בזו הלשון: "מי שרוצה להיות יהודי, דהיינו לילך מדרגא לדרגא, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל". ואחר שגמר (לומר את) התורה שאלתי אותו: מה כוונתכם במה שאמרתם שארץ ישראל היא גדולה כל כך ושזה עיקר ניצחון המלחמה? וגער בי וענה ואמר: כוונתי ארץ ישראל הזאת בפשיטות, עם אלו הבתים והדירות, כלומר שכל כוונתו במה שהאריך במעלת ארץ ישראל, כוונתו כפשוטו, על ארץ ישראל הזאת שבני ישראל נוסעים לשם, שרצונו שכל איש ישראל, כל מי שרוצה להיות איש כשר באמת, יסע לארץ ישראל. ואף על פי שיש לו מניעות רבות על זה, ישבר כל המניעות וילך לשם, כי זה עיקר ניצחון המלחמה, כשזוכין לבוא לארץ ישראל" (חיי מוהר"ן, שיחות השייכים לתורות ט"ו). ואמר: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל, מה שאני נוסע אני נוסע רק לארץ ישראל, ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא" (חיי מוהר"ן נסיעתו לנאורוויטש קנ"ו).

רבי נתן מספר על כוח הברכות שלנו בהקשר לישיבת ארץ ישראל: "כי אנחנו עם קדוש, בני ישראל, צריכין שיהיה כל מזונותינו משפע של ארץ ישראל, כי רק ארץ ישראל שייך לנו בני ישראל. אבל השפע ואכילה של חוץ לארץ אינו כדאי לנו, כי חוץ לארץ הוא אויר הטמא, והיא תחת ממשלת הסטרא אחרא ואינו ראוי השפעתה לישראל. על כן אנו צריכין לתקן כל אכילתנו ושתיתנו שיהיה בבחינת שפע של ארץ ישראל, כאילו יוצא מארץ ישראל. וזה נעשה על ידי הברכה שאנו מברכין על כל דבר. וכשאנו מברכין ומודים אותו יתברך שבראם, בזה בעצמו נעשה ארץ ישראל בכל מקום, כי עיקר ארץ ישראל נעשה על ידי "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" (תהילים פרק קי"א פסוק ו'). נמצא שעיקר ארץ ישראל נעשה על ידי שנתגלה שהשם יתברך ברא כל העולם כולו ובידו ליתנה למי שירצה. וכשאנו מברכים ומודים אותו יתברך על איזה פרי שבראה, אזי אנו מגלים קדושת ארץ ישראל גם באותו המקום שגדל הפרי, מאחר שאנו מגלין ומודים שהוא יתברך ברא הכל, שמזה נעשה עיקר קדושת ארץ ישראל" (ליקוטי הלכות, ברכת הפירות ב').

בארץ ישראל, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם מתגלה ממשלתו והשגחתו של יוצר בראשית, כמו שכותבת התורה: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים פרק י"א פסוק י"ב). אמנם גילוי מלכותו יתברך תלוי גם במעשנו אנו. כאשר אנו מברכים ומודים לה' על מזוננו, מסביר רבי נתן, אנו מאפשרים למלכותו להתגלות עלינו ביתר שאת, אנו מזמינים את קדושת ארצו המבורכת לשרות בנו ולפעול במעשנו. אפילו כשאנו נמצאים מחוץ לארץ הקדושה, הברכה, שמגלה את ממשלתו, מאפשרת לנו לקבל מן השפע הקדוש של ארץ ישראל, מחברת אותנו למקום האמיתי שלנו. ממילא מובן מדוע ביום זה של ט"ו בשבט, שאנו עוסקים בשבח הארץ, נוהגים להרבות בברכות. כל ברכה מוסיפה ומגלה את ממשלתו יותר ויותר, ועיקר ממשלתו, כאמור – בארצו ונחלתו.

אכילה וברכה כראוי אינם רק גילוי מלכותו. יש בהן, כידוע בכתבי הקבלה, אפשרות להשלים את נפשנו בחלקים אבודים שלה, שמתגלגלים אל תוך מה שאנו אוכלים ושותים. כל אחד מקבל בדיוק את מה ששייך אליו, ואם יקפיד על כשרות מאכליו ועל ברכה כראוי, יוכל לזכות לתוספת מרובה של חיות קדושה על ידי אכילתו. וכך מבאר רבי נתן עניין זה: "היו לפניו מיני פירות הרבה מברך על החביב תחילה חוץ מברכת ז' מינים עיין בשולחן ערוך הדינים בזה [תורה רי"א] וכן ברכת העץ קודם לאדמה וכו' עיין שם. כי כתב רבי נחמן נרו יאיר [ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ד] שהשם יתברך מזמין לכל אדם בכל יום ובכל שעה להעלות ניצוצות לפי חלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז, עיין שם. והנה בדברים הנאכלים שם מלובשים ביותר נפשות הקדושות וכל אחד מזמין לו השם יתברך לאכול מאכלים השייכים לחלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז כדי להשלים נפשו. וזהו שאנו מברכין "בורא נפשות רבות וחסרונם", "וחסרונם" דווקא, כי אלו הנפשות שאוכל עתה הם הניצוצות שחסרו מנפשו ונפלו לשם. וכעת על ידי אכילתו הוא משלים חסרון נפשו ממש. ולפעמים אין לאדם שום חסרון בנפשו, רק שעל ידי אכילתו הוא מעלה נפשות משם, ועל ידי זה מאיר על נפשו ומחיה את נפשו בהארה יתירה. וזה בחינת "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", ופירש הר"ב שם, דהיינו שאפילו בלתי אותן הדברים אפשר להתקיים והם רק להחיות ביותר, להוסיף חיות והארה בנפשו כנ"ל. ועל כן מברך על החביב תחילה, כי כל דבר מושך עצמו לשורשו למקום שחיותו תלוי שם. ועל כן מאחר שחביב ומתאווה לו אותו הדבר, בוודאי יש שם נפשות השייכים לו אז לחלקי נפש, רוח, נשמה שלו, ועל כן מברך עליו תחילה.

כי עיקר שלמות הנפשות ועלייתן הוא על ידי הברכה. אבל ז' מינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ששם שורש כל הנפשות דקדושה, כי ארץ ישראל הוא בחינת אמונה, שהיא שורש הנפשות, ועל כן משם יצא לחם. כי כל השפעות אכילה דקדושה יוצא משם, כמו שכותב רבי נחמן במאמר "ואכלתם אכול ושבוע" (ליקוטי מוהר"ן תורה מ"ז). כי כל המאכלים הם בחינת נפשות כנ"ל, ועל כן יש להם מעלה וקדימה לברכה. וזה שקבעו רבותינו ז"ל ברכה מיוחדת לפירות, דהיינו בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ ולא כללו אותם בשאר דברים שברכתן שהכל, כי בפירות יש נפשות יקרות מאד, וכמו שהבנתי משיחת רבי נחמן נרו יאיר" (ליקוטי הלכות, ברכת הפירות א').

ברכה ראשונה שאנחנו מברכים על כל כמות מזון שנכנס לפינו, היא הודאה על הנאת החך והטעם. ברכה אחרונה שאנחנו מברכים על כמות מינימלית שמשביעה היא הודאה על השביעה וההזנה.

הזוהר הקדוש מספר שכל האותיות רצו שבהן יברא העולם. ורק האות ב' זכתה כי היא אות הברכה. מהו הכוח של הברכה? ברכה היא גילוי הטוב הנעלם. רבי נחמן כותב שהוצאה מכוח אל הפועל היא על ידי הדיבור (ליקוטי מוהר"ן תורה ל"א סעיף ז'). הדיבור מגלה את הנפש כמו שכתוב: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים פרק ה' פסוק ו'). הרצון הטוב והעין הטובה שרואה אלוקות במה שקיבלתי, עם הכרת הטובה שלי על הטוב הזה – היא כוח הברכה.

בט"ו בשבט נוהגים בני ישראל לדבר בשבחה של ארץ ישראל.

חז"ל אומרים כי ארץ ישראל נקנית ביסורים (מסכת ברכות דף ה'). למה צריך יסורים כדי לזכות לשבת בארץ ישראל?

היסורים מבררים למה אנחנו כאן. מי שמוכן לסבול עבור מה שהוא מאמין בו, מוכיח שהוא אכן מאמין, שהוא מוכן להתמודד עם קשיים, שהוא לא כאן רק בגלל שנולד כאן או כי נוח לו. הוא כאן כי זה מקומו של כל יהודי, הוא כאן כי רק כאן יהודי יכול להגיע לתכליתו ולשלמותו עלי אדמות. ועל ידי המסירות והנאמנות שלנו לארץ הקדושה, יכול להתחולל בנו היפוך קדוש.

כאשר התורה מדברת בשבח ארץ ישראל היא משתמשת לא פעם בצירוף המילים הכל כך מוכר: "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות פרק ג' פסוק י"ז). יש גם שבחים אחרים. "ארץ אשר עיני השם אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה", דהיינו ארץ שיש בה השגחה פרטית תמידית והדוקה. אבל למה דווקא "זבת חלב ודבש"? הרי יש כאן עוד שפע של מאכלים משובחים: זיתים ושמן, שקדיות פורחות. מה כל כך מיוחד בחלב ודבש?

רבי נתן כותב , שמבין המאכלים המותרים וכשרים לנו לאכילה יש רק שניים שיש בהם סוג של היפוך. חלב שמותר באכילה נוצר מדם שאסור באכילה. דבש שמותר באכילה נוצר מדבורה שאסורה באכילה.

אסור הופך למותר, טמא הופך לטהור. מי יכול לעשות היפוך כזה? רק בורא עולם, כמאמר הכתוב: "מי יתן טהור מטמא"? (מי יכול להפוך טמא לטהור?) והתשובה בהמשך הפסוק (איוב פרק י"ד פסוק ד'): "לא אחד"? (וכי לא רק האחד והיחיד, בורא עולם, יכול לעשות זאת?)

ומבאר רבי נתן, שזהו גם כוחה המקודש של ארץ ישראל, שיכולה לטהר את מי שיושב בה. ולכן משתבחת ב"זבת חלב ודבש". כמו מעשה השם שהופך טמא לטהור, כך גם כוחה להפוך טמא לטהור. וכן כתבו חז"ל בשבחה: "העם היושב בה נשוא עוון" (ישעיהו פרק ל"ג פסוק כ"ד), שישוב הארץ מנקה את יושביה מעוון. אמנם, כדברי המפרשים, זה נכון רק לגבי מי שנשאר ויושב בארץ למרות היסורים, למי שגר כאן כי הוא מאמין בקדושת הארץ ומשתדל לנהל את חייו כרצון השם, בהתאם לקדושת המקום בו הוא יושב.

רבי נתן מצביע על מנהגים נוספים שקשורים לחלב ודבש ועל הקשר שלהם להיפוך מטמא לטהור (ליקוטי הלכות, הלכות סימני בהמה וחיה טהורה ד' סעיף י"ז, מ"א).

בראש השנה אנחנו אוכלים תפוח בדבש. למה דווקא דבש?

בראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה וגם כאן אנחנו מזכירים לעצמנו באכילת הדבש, שמי שיכול לטהר אותנו מעוון, להפוך אותנו מטמאים לטהורים ביום הדין, הוא רק אחד. בורא עולם אותו אנו ממליכים ביום הזה. אנחנו לא לבד מול העוונות שלנו. אנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים אבל יש עוד שותף, אחד, שמטהר אותנו.

ולכן, מסביר רבי נתן, אנחנו אוכלים מאכלי חלב בחג השבועות. גם כאן מתעוררת בנו השאלה: מי יכול להיטהר ולהיות ראוי לקבל את תורתו הקדושה של הבורא? איך נעמוד במשימה כזאת עליונה? מאכלי החלב מזכירים לנו: אנחנו לא לבד. כמו שהחלב היה דם שאסור באכילה ונהפך ברצון הבורא לחלב המותר, כך גם בקבלת התורה, אנחנו לא לבד מול המשימה העליונה של קבלת וקיום התורה. יש אחד שמטהר אותנו, שהופך אותנו לראויים, כמו החלב.

"ארץ זבת חלב ודבש". שנזכה להיפוך הקדוש שהארץ רוצה להפוך אותנו. מטמא לטהור, מאסור למותר.

עוד בשבח ישיבת הארץ מצאנו בדבריו הנרגשים של רבי נתן ("ימי מוהרנ"ת חלק שני סעיף א'): "כי קדושת ארץ ישראל מספיק לכולם. כי כל אחד מישראל מגדול ועד קטון יש לו איזה חלק בארץ ישראל. ושם חיינו, שם קדושתנו, שם ביתינו, שם ארצנו, שם אדמתנו, שם חלקנו, שם גורלנו. ובחוץ לארץ אנחנו גרים, כאורח נוטה ללון, המתגולל בחוצות, בשווקים וברחובות. כי אין זה אדמתנו וחלקנו כלל. ועל כן נקראת חוץ לארץ "חוץ" דייקא, כי בחוץ אנחנו עומדים, בחוץ ממש ואין איש מאסף אותנו הבייתה, עד אשר נבוא על אדמת הקודש".