ל"ג בעומר

תחילת חטאו של המין האנושי, באכילת "עץ הדעת טוב ורע" והוא הנקרא בלשון המקובלים "קליפת נוגה" או "היכלי התמורות".

"דעת טוב ורע" פרושו תערובת של טוב ורע האחוזים זה בזה, זוהי גם משמעות השם "קליפת נוגה" – שהרי נוגה אינו אור ואינו חושך כי אם אור מעורב בחושך. (זהו גם פרוש המילה "ערב" שהגונים מתערבבים וטשטוש יורד לעולם).

עיקר עבודתם הרוחנית של בני האדם, אם כן, ותיקון שורש חטאיהם הוא תקון "דעת טוב ורע" ושבירת "קליפת נוגה".

תקון זה פירושו שהאדם ילמד לזהות את הטוב בכל מצב, בכל מחשבה ובכל פעולה, ולהפרידו מן הרע. לשים את החושך במקומו ולקראו בשם. ואת האור להציב במקום הראוי לו ולקראו בשם. לחזור אל הבהירות ולברוח מן הטשטוש והספק שמאפיין כל כך את דורנו, "האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר" (ישעיהו ה' כ').

שלמות הכנעת "קליפת" הטשטוש – במתן תורה. שכן כל עינינה של התורה ולומדיה, לחתור אל הבהירות, הדיוק, האמת, עד לפרטים הכי קטנים בעולם ובחיים. שלא ישאר שום פרט הנתון ל"השראתה" של "נוגה". שהקוים והגבולות בכל התחומים יהיו ברורים לחלוטין, טוב ורע, אמת ושקר.

אולם ראשיתה של ה"מלחמה" ב"נוגה" עוד בטרם מתן תורה, וה"לוחם" הגדול שלה – יעקב אבינו! מולו, נציגה המושלם של "קליפה" זו – עומד לבן הארמי. "על פניו" ועל פי דברי חלקלקותו, נראה לבן איש הגון וישר, לבן כשמו. אולם משנתבונן מעט בעומק מעשיו וכוונתיו, יהפוך לבן לנבל וארמי לרמאי, שאין כדוגמתו בעולם. וכמו שאומר לו יעקב עצמו משהוא רודף אחריו (בראשית ל"א מ"א): "זה לי עשרים שנה בביתך. עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ותחלף את משכורתי עשרת מונים" וכלשון רבי נתן בליקוטי הלכות (אורח חיים ברכות השחר ה' ג' ל"א) "לבן נאחז ביותר בבחינת היכלי התמורות שמשם עיקר הרמאות להחליף".

אבל למלחמה עם נבל ונכליו בא הסוף. ובהפרד השנים איש מעל חברו, הם מקימים מצבה לזכרון הדבר. (בראשית ל"א מ"ו-נ"ב) "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים, ויקחו אבנים ויעשו גל, ויאכלו שם על הגל, ויקרא לו לבן יגר שהדותא, ויעקב קרא לו גל-עד. עד הגל הזה ועדה המצבה, אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה".

לבן עוד נמצא בעולם, אבל כעת יש לו "קוים אדומים" שאסור לו לעבור. יעקב אינו תחת חסותו עוד, וכוחו הגדול נשבר.

אבל מדוע טורחת התורה לציין "ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד", הלא אנו יודעים שתרגום המילים "גל-עד" לארמית הינו "יגר שהדותא". מה רוצה לבן להשיג בזה?

ידוע, שכשם שבמציאות יש דברים שהקדושה מתגלה ומתגלמת בהם ויש דברים המייצגים את הטומאה, כך גם בשפות האנושיות.

לשון הקודש – כמשמעה קודש היא ואת הקדושה היא מגלמת. שאר לשונות בני האדם מייצגות את הכוחות הטבעיים והנמוכים הפועלים בהוגי אותן לשונות. ואילו ארמית, השפה המדוברת של בני-ישראל בתקופת התנ"ך ובמידה רבה גם לאחר מכן, נקראת "לשון תרגום".

"לשון תרגום", מבארים חכמי הסוד, קשורה ל"קליפת נוגה". יש בה חושך ויש בה אור (עד היום אגב, נמצא בבתי כנסת תימנים, את "המתרגם" החוזר על כל פסוק מקריאת התורה, בשפה הארמית) וברבים מכתבי הקודש (גמרא וחלק מן המדרשים) נעשה שמוש רב ביותר בשפה הארמית.

התורה – כולה קודש, ובהשתמשנו ב"שפת נוגה" בעסק התורה – אנו "מבררים" את הטוב שבה ומשליכים את הרע. (לכן גם אנו נוהגים לקרוא את "פרשת השבוע" בכל שבוע – "שנים מקרא ואחד תרגום" דהיינו לקרוא את הפרשה בלשון הקודש פעמיים ובארמית פעם אחת, "לבטל" את הרע שבנוגה ולהעלות את הטוב שבו אל הקדושה).

אמנם, "לבן הארמי מתגבר לינוק מהקדושה על ידי לשון תרגום" (ליקוטי הלכות יורה דעה בשר בחלב הלכה א' סעיף ב'). הוא, בטרם נתנה תורה, ממשיך במלחמתו ביעקב, ולו באמצעות השפה הוא טורח לציין שזו לא הסתיימה.

"ויקרא לו לבן יגר שהדותא" לרמז שעדיין כח קליפת נוגה קיים, גם בגבולות שהוצבו בין לבן ליעקב, בין הטוב לבין הרע.

"ויעקב קרא לו גל עד" רצה לרמז, שכח הקדושה גם הוא תקיף, לבטל ולכלות הרע שבנוגה ולהעלות הטוב שבו אל הקדושה.

איך נוגע כל זה לענינינו, כוחו של רשב"י וקדושת ספרו, ושמחת ל"ג בעומר לכבודם?

רבי שמעון בר יוחאי בספרו "נטע" את עץ תקות הגאולה, ובכוחו תסתיים, כאמור, הגלות. אין זו כי אם הכרזת מלחמה, ואולי המלחמה האחרונה והמכרעת, נגד "קליפת נוגה", נגד ענן הטשטוש והמבוכה.

אכן, ספרו של רשב"י חודר ללב ליבה של ה"קליפה" בהיותו כתוב כולו בארמית – ודווקא את קדש הקדשים של סודות התורה העלו על הכתב בשפה זו, שקדושה זו תכניע לגמרי את הרע שבנוגה, ובמפורש אמר רבי נחמן ש"רשב"י קידש כל כך את לשון התרגום עד שאפילו שאר דבר הנכתבים בלשון תרגום יש להם כח לעורר להשם יתברך".

גם הנושאים בהם עוסק הזוהר – מהות הנשמה ומאורעותיה, העולמות העליונים והקשר ביניהם, והקשר המופלא בין פסוקי התורה לבין רזיה – מסירים מלב לומדם, ואפילו הקורא בהם, כאמור, את אותות הספק והמבוכה של "נוגה", בהיותם מאירים באור אחר, עמוק ובהיר יותר, את פשר כל המאורעות, עד שבכח הזה יקוים (דניאל י"א ג') "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" שפירש רשב"י: המשכילים – אלו העוסקים בספר הזוהר.

ועל כן "הכנעת קליפת לבן הארמי הוא בשבועות ומתחיל בל"ג בעומר" (ליקוטי הלכות אורח חיים, הלכות תפילין ה' ו' סעיף ל"ז).

כי בשבועות, מתן תורה, מתן הבהירות והיציאה מן הספק, ובל"ג בעומר, שמחת סודות התורה שגילה רשב"י, ושמחת מלחמתו ב"קליפת לבן" ועל כן, מבאר האריז"ל של"ג בעומר הוא ענין "עד הגל הזה" אותיות ל"ג כאותיות גל, דהיינו שרשב"י נלחם עתה את מלחמתו של יעקב, והוא, בגבול ובגל שבין הטוב לבין הרע, "ממתיק" את "דינם" של ימי העומר ואבלות על תלמידי רבי עקיבא, ופותח "בגדול" את השער אל אור בהירות הגאולה.

וכבר רמז הבעל-שם טוב הקדוש ענינו של רשב"י לגאולה, בפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות י"ד ח') המדבר על גאולת מצרים, וכתב התרגום (בארמית) "ובני ישראל נפקו בריש גלי" – "בריש" – ראשי תיבות של רבי שמעון בר יוחאי!