מה שמחליש אותי ומה שמחזק אותי

מה שמחליש אותי ומה שמחזק אותי (מתוך הספר "התכלית של הכל זה אושר גדול")

לרב שלום,

חזרתי בתשובה לפני כמה שנים. למדתי במסגרות רציניות ונחשבות ועשיתי חייל בלימודים. אבל משום מה אני מוצא את עצמי מדוכדך ולא ברור לי למה. שמתי לב שאני הכי מרגיש לא בנוח עם שיעורים שאני שומע. אולי הבעיה היא אצלי שאני חלש אופי ולא יכול לעמוד מול האמת הכואבת של החסרונות שלי. בסך הכל הם הרי מצטטים מספרי קודש ומראים לי את האמת על עצמי. אני מרגיש צורך לאטום את האזנים ולא לשמוע אותם, אבל מצד שני אני לא רוצה לברוח מהאמת. בשביל זה הרי חזרתי בתשובה.

פשוט לא יודע מה לעשות.

מה יש לרבי נחמן לומר על הסוגיה הזאת?

שלום רב,

האמת היא שאת העצבות והדכדוך, היאוש וחוסר האונים מול דברי מוסר ותוכחה אנחנו יכולים לחוות לא רק מול דרשות, אלא גם בספרים, ולפעמים אפילו במקומות תמימים לכאורה כמו עלוני שבת ואפילו בשיחות עם חברים ועם אנשים שבאמת רוצים בטובתנו.

המסר הכללי שעולה מדברים שקשה לנו לשמוע הוא: "תתעורר". הרי אנחנו באמת רוצים להתעורר ולהשתפר. אז איפה הבעיה? אולי באמת הבעיה היא בנו, כי אנחנו כל כך גרועים? מפחדים מהאמת? עצלנים? חלשי אופי?

הפירוש הזה הוא בדיוק הבעיה. זהו הפירוש השקרי והמייאש שהיצר הרע מנסה לפרש את הקושי שלנו לקבל תוכחה.

האמת היא אחרת לגמרי. אנחנו לא עצלנים ולא חלשי אופי. אנחנו מלאי רצון אמיתי להשתנות ולהשתפר, אנחנו משתוקקים להיות טובים ודווקא משום כך אנחנו לא יכולים לסבול כשמטיחים בנו שאנחנו רעים.

אנחנו אוהבי אמת ולא רוצים בכלל לברוח ממנה.

אבל אנחנו רוצים שהאמת תחייה אותנו, תעודד אותנו, תתן לנו כוח להתמודד. וכשזה לא קורה, והתוכחה מחלישה ומייאשת אותנו, אנחנו בורחים. ובצדק. אנחנו לא בורחים מהאמת, אלא בורחים מהיאוש שמתלווה אליה, אנחנו בורחים מהאשמה שמשתקת אותנו, אנחנו בורחים כי אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם התוכחה. והבריחה הזאת איננה חוסר אחריות אלא הגנה עצמית. והיא איננה מעידה על חולשה אלא על בריאות נפשית.

רבי נתן כותב שישנה סכנה בלימוד דברי מוסר. גם כאלו שנכתבו על ידי אנשים צדיקים וקדושים. הם התכוונו כמובן לשם שמיים ולטובה. אבל לנו, בדור שלנו, זה עלול מאד לא להתאים ואפילו להחליש ולהזיק. ואם הם היו יודעים כמה זה עלול להזיק לנו, הם בעצמם היו מעדיפים שלא ניחשף לדבריהם (ליקוטי הלכות הלכות בכור בהמה טהורה ד' סעיף כ"ח).

"כי לפעמים על ידי שהאדם רואה דברי מוסר בספרי יראים או ששומע תוכחה ומוסר מאיזה איש חשוב, הוא נופל בדעתו יותר ויותר" (ליקוטי הלכות יורה דעה בהקדמה).

"וזהו בחינת יראה רעה שצריכין לברוח ממנה" (ליקוטי הלכות יורה דעה בהקדמה). ולכן, אם מזדמן שכבר שומעים דבר מוסר ותוכחה, "על כן צריכין ליהזהר מאד שלא לקבל המוסר והיראה לרעה, חס ושלום, רק לטובה" (ליקוטי הלכות הלכות בכור בהמה טהורה ד' סעיף כ"ח).

התורה האחרונה שרבינו אמר בימי חייו, והוא אמר אותה במסירות נפש על סף מוות ממש, מדברת על מצוות תוכחה.

נכון, זו מצווה קדושה, אבל "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא פרק י"ט), אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ח' סעיף א').

מטרת התוכחה היא לעורר אותי, לקדם אותי, אך אם אינה נעשית כראוי היא יכולה בקלות גם לחסל אותי. כמו תרופה שלא מתאימה, או במינון גבוה מידי. הכוונה הטובה של המוכיח לא משנה את העובדה, שאם זה לא נעשה כראוי, זה יכול להרוג.

"כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שהוא מוכיחם".

גם אם מי שמוכיח אותי הוא באמת טוב ממני וצדיק ממני, אבל תוכחתו מחלישה ומייאשת אותי, לא זהו רצון השם. "לפעמים מתגבר הבעל דבר על הרחוק הבא להתקרב להשם יתברך ומתלבש את עצמו דייקא באיזה איש שהוא טוב ממנו, עד שזה האיש רוצה למונעו מדרך החיים. וזה הדבר שכיח מאד מאד, בפרט עכשיו בדורות הללו. על כן צריך שיהיה לזה הרחוק הבא להתקרב עזות גדול דקדושה מאד ויאמר בלבו: "וכי מפני שאתה טוב ממני תרצה למנוע אותי חס ושלום מדרך החיים? כי לא באלה רצונו יתברך חלילה. כי אדרבא אם היית טוב באמת כראוי להיות, בוודאי היית מתגבר בכל עוז לקרבני להשם יתברך ולא לרחק חס ושלום, כמו שראינו במשה רבינו עליו השלום ובכל הצדיקים הגדולים האמתיים שמסרו נפשם תמיד בשביל הרחוקים דייקא הבאים להתקרב להשם יתברך" ("ליקוטי הלכות" הלכות הלוואה הלכה ג' אות ח').

אנחנו לא בורחים מהאמת. אנחנו אוהבי אמת ומבקשי אמת. אבל אנחנו מסתייגים מדברי תוכחה בגלל שלעיתים קרובות בלי משים הם מטיחים בנו אמת חד צדדית, חלקית ומסולפת. אמת שמציגה אותנו כרעים, כגרועים, וממילא חסרי תקנה וסיכוי להשתנות. וזאת ממש ממש לא האמת.

רבי נחמן מלמד: קודם כל – תגן על עצמך. לא משנה כמה ציטוטים וראיות מלווים את דברי המוסר שאתה שומע – אם זה מחליש ומעציב אותך – תגן על חייך, תברח.

אסור לך לשמוע את זה בשום אופן.

אז איך בכל זאת אני אשתנה? מה יהיה איתי?

אם יהיה מישהו שיראה לנו תמונה אחרת על עצמנו, יאיר לנו את קדושתנו ועוצמתנו, יפרש גם את הטעויות שלנו בעין טובה ויאמין בנו, אנחנו נשמע את דבריו בשמחה ונקבל אותם באהבה וברצון.

"תוכחה טובה" כפי שרבי נחמן מתאר אותה (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ח') היא זו שמרוממת אותי, מעצימה אותי, מראה לי עד כמה אני טוב וקדוש בשורש שלי, עד שהרע פשוט נופל ממני כמו קליפה יבשה, אני פשוט כבר לא מתחבר אליו.

כאשר נפגוש את חלקי האמת המוארים שלנו, כאשר נכיר את האמת הקדושה, שהטוב זה אנחנו, רק אז – נוכל לראות גם את הרע שבנו בפרופורציה הנכונה: קטן, עלוב, זניח, משעמם, לא מרגש ולא מעורר עניין, זר לנו לגמרי, לא שייך לנו ולא משקף אותנו בשום צורה. קליפה.

תוכחה טובה מרגיעה את הלב כמו קול של נהר זורם: "בבחינת ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ח'). זהו הקול המנחם של הצדיק שאמר: "אני נהר המטהר מכל הכתמים" (חיי מוהר"ן של"ב).

כי "כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא, הוא מוסיף ונותן ריח טוב  בהנשמות על ידי תוכחתו" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ח').

תוכחה טובה היא תענוג, היא ריח טוב, נחמה ותקווה. היא לא מייאשת ומשתקת, היא מרגיעה ומרפאת, מעוררת ומלהיבה.

ולא רק מתוכחה מחלישה של אחרים אפשר להיפגע. אנחנו יכולים גם לעשות את זה לעצמנו. רבי נתן כותב שאדם יכול להזיק גם לעצמו באופן כזה: "וכן אנו רואין בחוש שלפעמים כשאדם מוכיח את עצמו ומתחיל להזכיר את עצמו מעשים הרעים שעשה, שאזי שכיח הרבה שנופל עוד יותר ויותר, כי נופל בדעתו מאד.

על כן כל מי שרוצה להוכיח אפילו את עצמו, צריך לדקדק מאד שלא יפיל את עצמו חס ושלום יותר על ידי תוכחתו, שלא יחליש את דעתו ונשמתו, על ידי שיזכור רק את מעשיו הרעים עד שיוכל ליפול לגמרי חס ושלום. על כן צריך לדקדק להטות כלפי חסד, לחפש למצוא בעצמו על כל פנים איזה נקודות טובות והתוכחה תהיה בדרך חסד, לחזק את עצמו בהשם יתברך ולבטוח ברחמיו העצומים, שיש אצלו חסד כזה שגם כל מעשיו הרעים יכולין להתהפך לזכויות, אפילו אם הרבה לפשוע מאד מאד, ימים ושנים הרבה" ("ליקוטי הלכות" הלכות ציצית הלכה ה' אות ז').

ולא רק דברי מוסר או תוכחה יכולים לפגוע בי. שיעור מרתק ומסעיר, רב משכמו ומעלה, סדנא חדשה ומושכת, ספר עמוק ומבריק, קהילה מגובשת ומגוננת, אפילו אלה יכולים להכיל תוכן לא מדויק, או פשוט לא מתאים לי ולמצב שלי, תוכן שיכול להחליש, לבלבל, לשתק.

לא משנה כמה אמיתי וקדוש הדבר שאני נחשף אליו, אני חייב לחיות תמיד בתשומת לב. יהיה הדבר אשר יהיה – זה מחזק אותי או מחליש אותי?

בכל מה שמזין אותי אני צריך לבדוק שזה תומך בחיים ומגביר אותם ולא את המוות ואת היאוש.

"כי צריכין לקבל יראת ה' רק לחיים ולא למוות חס ושלום, דהיינו לקרב את עצמו להשם יתברך על ידי היראה והמוסר ולא להתרחק חס ושלום" (ליקוטי הלכות הלכות בכור בהמה טהורה ד' סעיף כ"ח).

איך בודקים? עם הלב.

הסכמת הלב היא תחושת רוגע וודאות פנימית, שקטה ושמחה, שהלב חש כאשר הוא פוגש אמת. ואם הלב חש מתח ועצבות, אני נמצא בסכנה קיומית.

הרב שכטר כותב ("אוסף מכתבים" חלק ב' מכתב קכ"ו דף ר"נ): "ואסור לקבל שום מחשבה ושום עצה ושום התעוררות לעבודת הבורא אם הוא מלובש בעצבות ומרה שחורה רחמנא ליצלן, כדוגמת אם היו מכבדים את האדם במשקה טוב ונעים ויודע שמעורב בו סם המוות חס ושלום, האם היה שותהו?"

אסור לי לוותר על הלב שלי. אני חייב להקשיב לו.

אם הלב אומר שמשהו צורם, שמשהו חסר, צריך להמשיך ולברר: מה מחזק ומעצים אותי ומה מחליש ושובר אותי.

להיות זהיר. להיות קשוב. כדי לא לאבד את עצמי, כדי לגדול בקצב ובכיוון שנכון לי, כדי להתחבר לסם החיים שבתורה, ולא חלילה לסם המוות.

ארז משה דורון.