החורף בפתח, וכבר נזכרים בתחושה המתלווה להתכנסות הביתה, לישיבה מול התנור החם, בין הכתלים המגינים בפני הקור והרטיבות…
זהו גם זמנם של יבולים רבים – להאסף אל מקום שמור ומוגן.
ודווקא כעת מצווה התורה – "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג מ"ב) (למרות שמבחינה הסטורית התחילו אבותינו לשבת בסוכות בחדשים ניסן ואייר ולא בתשרי). דווקא כעת נאמר לנו – "המתינו מעט"… "אל תכנסו עוד אל ביתכם", "צאו החוצה ובנו שם סוכה ארעית, זמנית, כזו שאיננה יכולה לשמש מגן בפני הגשם והצינה"…
שם תשבו, תאכלו, שם תשנו שבעת ימים, ושם, דווקא שם, שמחו בשמחת החג (וכמובא בהלכה: "כמו שהוא דר בביתו כל השנה, כן תהא עתה עיקר דירתו בסוכה. שיכניס לתוכה כליו הנאים ומצעות הנאות, ואוכל ושותה, ולומד ומטייל וישן בסוכה, ואפילו אם מספר עם חבריו – יספר בסוכה" / קצור שולחן ערוך סימן קל"ה סעיף א').
ועוד תמיהה אחרת: לכל אחד משלשת הרגלים, הלא הם החגים המיוחדים לעם ישראל, נתנו חז"ל שם אחר. חג הפסח נקרא "זמן חרותנו", חג השבועות "זמן מתן תורתנו" וחג הסוכות – "זמן שמחתנו".ובמה התייחד חג הסוכות שזכה לתואר "זמן שמחתנו"? הלא גם בשאר החגים קיים הצווי "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז י"ד)? ואם מצד חשיבותו נראה, לכאורה, שדווקא בחג השבועות בו קיבלנו את התורה המיוחדת לנו מבורא עולם, דוקא אז עלינו לשמוח ביותר. אלא שפני הדברים כך הם. בפסח – יצאנו מעבדות מצרים. מהי, למעשה, עבדות?
עבדות איננה כרוכה, בהכרח, ביסורים ובסבל. יתכן מצב שבו יחסו של האדון לעבדו יהיה חיובי ומתחשב, אולם דבר זה אינו מוציאו מגדר עבד.
עבד הוא אדם שרצונו משועבד לאחר, שאינו עומד ברשות עצמו. לפי באור זה, מובנת יותר הוראתם של חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", וכמאמר הגמרא: "אכתי (עדיין) עבדי אחשורוש אנן (אנו) (מסכת מגילה י"ד)".
אף אנו משועבדים ורק למראית עין נראים כבני חורין. אדונים רבים לנו, השולטים על רצוננו ועושים בנו כטוב בעיניהם, הלא הם קנינינו הגשמיים, הרגלינו, נטיות גופנו ומדותינו, אופיינו, ומעל לכל, אנשים אחרים, שבכדי להיות נאהבים על ידם, רצויים או מכובדים בעיניהם, אין אנו מתנהגים פעמים רבות כפי שראוי לנו לנהוג.
עבדים אנו משום שפעמים מועטות מאד מתגלה בנו הנחישות לאמר "לא" החלטי להרגל, לנטיה, לתאוה, לזולת… וכך אנו מאבדים, לעיתים קרובות, את הקשר עם עצמנו באמת, עד שאין אנו יודעים עוד במה מדובר כשמורים לנו "צאו ממצרים", השתחררו מן השעבוד המר לכל אותם אדונים.
ובכן, בפסח, זמן חרותנו, השתחררנו מן התלות המבישה בקנינים, בדעות נפסדות, בהרגלים, ובאנו אל המדבר הגדול והריק…
שם, באותו מדבר, בנו אבותינו סוכות, ושם, דווקא שם, ללא משען ומבטח גשמי, זכו לשבת ב"צל האמונה" (כפי שמכנה הזוהר את הסוכה) וחזו בהתגלויות מופלאות ובהנהגה ניסית שלא כדרך הטבע.וכאז כן עתה, מצוה עלינו הבורא בחסדו, לצאת בכל שנה מ"מצרים" הפרטית שלנו, מן ה"מיצר" המשעבד של התלות בקנינים גשמיים ולשבת בסוכה. דווקא בתקופה שבה הזמן הטבעי גורם התכנסות אל הבית, מורה לנו התורה – צאו!
ומבלעדי יציאה כזו אי אפשר לקבל תורה. אי אפשר לזכות לאותה חרות שביכולתה של התורה להעניק. וזהו גם ענין התואר המיוחד "זמן שמחתנו" הניתן על ידי חז"ל לסוכות דווקא.
גם לעבד יש שמחות קטנות, אבל רק מצב שבו נמצאים הכרתו ומעשיו של האדם ב"סוכה", משוחררים מתלות באדונים עריצים, הוא המצב שמעורר שמחה אמיתית. כשם שהסוכה ארעית כך ארעיים גם כל חיינו, ואין מקומנו הקבוע בעולם הזה. ידיעה זו לבדה היא היא המשחררת אותנו מן ה"שמחות" וה"מצוקות" הקטנות של חיינו הגשמיים, ומרימה אותנו אל על, לחדווה אחרת, ל"סוכה תהיה לצל יומם מחורב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ישעיהו ד' ו').
וכך כותב בענין זה רבי נתן (ליקוטי הלכות סוכה ו' סעיף ז'):
"ועל כן סוכה מרמז על חדוש העולם (לעתיד לבוא) כמובא בספרים, שסוכה מרמז על עלמא דאתי (העולם הבא). כי עולם הבא מכונה בשם סוכה, כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם". ועל כן אמרה התורה: צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי, לרמוז על חדוש העולם. שאין קביעות לעולם הזה חס ושלום, רק השם יתברך חידש את עולמו (דהיינו בראו יש מאין המוחלט). ועתיד לחדש עולמו" (דהיינו להפכו לעולם שונה לחלוטין, זך, מרומם ונצחי).
ועוד הוא מוסיף וכותב (ליקוטי הלכות, חזקת קרקעות ג' סעיף ט') "וזהו בחינת סוכה, שאז עיקר השמחה בחינת "זמן שמחתנו", כי סוכה היא בחינת עולם הבא כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם", שזה נאמר על עלמא דאתי… היינו שבאלו הימים, אחרי ראש השנה ויום הכפורים, אנו זוכין לישב בסוכה ולשמוח בתכלית השמחה, כי אנו זוכין עכשיו להמשיך בחינת עולם הבא, שהוא בחינת סוכה, בעולם הזה, שזהו עיקר השמחה, כשזוכין להמשיך (את) העולם הבא (ולטעום משהו מ"טעמו" גם) בעולם הזה… ועל כן אז הוא זמן שמחתנו, כי זה עיקר השמחה, כשמרגישין העולם הבא – עכשיו".