תמיד הקליפה קודמת לפרי

שבת קודש. אור. התעלות. מעין עולם הבא.

אז למה לפעמים היום הכי קדוש או לפחות חלקים ממנו נחווים לעיתים כל כך קרובות כזמן עצוב, מעמיס, מכביד וריק, שרק מחכים שיעבור? זה מבייש אותנו, זה מבייש את השבת, זה מבייש את כל התורה.

אם נסתכל נראה שהתופעה המוזרה הזאת לא מתרחשת רק בשבת, היא עלולה להופיע ואכן מופיעה לעיתים קרובות גם בזמנים ובמצבים אחרים שאמורים להיות מאד קדושים ומאירים ופנימיים ואנחנו חווים בהם חושך ועצב. למה הלב נסגר והמוח מתרוקן כשניגשים לדבר הכי מרומם – תפילה? למה בקברי צדיקים שאמור להיות מקום שהכל נפתח – מרגישים לעיתים כל כך חסומים? למה זמנים מרוממים של חג כמו פסח, מצטיירים כעול מתיש ולא כחירות ואושר?

רבינו עונה תשובה מאד ברורה: תמיד הקליפה קודמת לפרי. בכל פעם שאנחנו עומדים בפני פרי קדוש, רגעים של התעלות ושמחה, התרוממות רוח וקרבת אלוקים, תמיד מופיעה לפני כן הקליפה שמסתירה אותם, החושך שקודם לאור. זה לא עונש, זו לא התעללות, זה שמירה על הקודש מפני מי שאינו ראוי לו. זה מבחן שנועד לקדם אותנו.

רבינו כותב בעניין זה: "ודע, שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה, יש שם דמיונות אלו והם הם הקליפות הקודמין לפרי וסובבים את הקדושה, בבחינת (תהילים פרק י"ב) "סביב רשעים יתהלכון". וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות, כדי להגיע אל הקדושה (החדשה שרוצה לעלות ולהגיע אליה) ותיכף כשעולה להמדרגה, אזי נתעוררין הקליפות שבמדרגה ומסבבין אותו. וצריך להכניע אותם ולשבר אותם ולטהר אותו המקום מקליפות" (ליקוטי מוהר"ן תורה כ"ה סעיף ב')

במילים אחרות, כשאני מתקדם, גם היצר הרע שלי מתקדם. אם בבחירה אחת קדושה היצר הרע שלי היה נגמר ונעלם והייתי נהיה טוב גמור, כבר לא היה שום טעם שאהיה עוד בעולם הזה, כי לא הייתה לי יותר בחירה ולא יכולתי להתקדם יותר לשום דרגה. לכן, גם כשאני בוחר בטוב ומתקדם, אני צריך להתמודד עם סוג חדש של יצר הרע, כמו שרבינו מלמד: "כי יש כמה בחינות ביצר הרע" (ליקוטי מוהר"ן תורה ע"ב).

המידע הזה הוא בעל ערך גדול, כי אם אני יודע את זה ולא מתבלבל מזה אני מבין שבעצם התגברות היצר הרע מעידה על התקדמות שהתקדמתי ולא על נסיגה.

הנה כך מתאר רבינו תהליך זה: "לפעמים בא לאדם הרהור תשובה, ונעשה באותו שעה איש כשר. ואחר כך רוצה לעשות עובדה (מעשה טוב בפועל) באשר שנתעורר ליבו לתשובה, בכן רוצה לנסוע לצדיק. ואחר כך כשנוסע, מתגבר עליו היצר הרע ונופל מתשוקתו שהיה לו תחילה. ואחר כך, כשבא להצדיק, מתגבר עליו היצר הרע עוד יותר ואובד כל חשקו. אל יקשה בעיניך זאת ואל יבהלוך רעיוניך על זה".

אל תיבהל מהחושך שמופיע. את היצר הרע הקודם שהתמודדת איתו – הרגת על ידי הטוב שהתעורר בך. עכשיו זה מאבק חדש. עליה חדשה למקום אחר וגבוה יותר.

"כי דע, שזה נמשך מחמת כי בתחילה כשבא לו ההרהור תשובה, מחמת הטוב שנתעורר בתוכו, אזי על ידי מעשיו באותו שעה, המית יצרו הרע שהיה לו, כי המיתו בזה ההרהור תשובה והעובדא של אותו השעה. ואחר כך כשרוצה לנסוע, מתגבר עליו יצר הרע אחר ויש לו עתה יצר הרע גדול ממה שהיה לו תחילה. על כן אם אינו מתחזק נגדו, אזי מתגבר עליו זה היצר הרע החדש ונופל מתשוקתו שהיה לו תחילה, כי צריך התגברות חדש ביותר, נגד זה היצר הרע החדש שבא לו" (ליקוטי מוהר"ן תורה ע"ב)

הרב מטשערין, מגדולי תלמידיו של רבי נתן, חיבר ספר שלם על קדושת שבת, והוא מתאר את אותו קושי בדיוק גם לגבי קדושת והארת שבת: "לפעמים האדם מכין את עצמו לקבל הארת קדושת שבת בחשק גדול ואחר כך בשעת כניסת שבת דווקא מתגבר עליו היצר הרע לפעמים ונופל מתשוקתו ואובד כל חשקו. אל יבהלוהו רעיוניו חס ושלום, כי לשווא היה הכנתו. אך ידע כי אדרבא, על ידי הכנתו משך עליו הארה מקדושת שבת ונכנע גשמיות יצרו הרע שהיה לו מקודם. כי על ידי קדושת שבת נכנע היצר הרע כנ"ל כל פעם".

פעלת טוב, הרצון הקדוש שהיה לך לקבל שבת כראוי באמת קידם אותך.

אז למה החושך חוזר?

"ובשביל כוח הבחירה צריכין ליתן לו יצר הרע חדש. והיצר הרע הזה הוא דק ורוחני קצת יותר מהיצר הרע שהיה לו מקודם והוא ממדרגה גבוהה ודקה יותר, ועל כן יש לו כוח להתגבר עליו גם אחר ההכנה שהיה לו, כי אדרבא "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" וצריך לזרז ולהתגבר את עצמו עכשיו אחר שנכנס לקדושת שבת ולבלי להסתכל על שום בלבול ומניעה וחלישות הדעת ויקבל קדושת שבת בשמחה גדולה". "וצריכין לשמור עצמו מהיצר הרע הדק והרוחני קצת, שהוא בחינת כעס ודינים".

ההסתרה והחושך שמופיעים פתאום בלב דווקא כשאנחנו מבקשים להתעלות ולזכות לקדושה, עלולים לייאש ולהחליש, אבל יש בהם גם ברכה, כי באמת הם לא מיועדים להחליש אותנו, אלא להחליש את זחיחות הדעת שלנו, לגרום לנו לעצור, להבין שזה לא מובן מאליו שניכנס פנימה, רק לשאת תפילה לפני שאנחנו ניגשים אל הקודש, לפני שיפתחו בפנינו שערים, לפני שהשבת או התורה והמצוות יאירו לנו פנים אנחנו צריכים להיכנס לקודש עם ראש מורכן ולב הומה, עם חרדת קודש, עם התרגשות של הכרת טובה כמי שנעשה לו נס ופלא על טבעי. ואז, יפתחו בפנינו השערים שרצינו להיכנס בהם.

איך שוברים את היצר הרע והקליפות שסובבים אותנו בכל התקדמות והתקדשות? רבינו כותב שם בהמשך (ליקוטי מוהר"ן תורה כ"ה סעיף ד'): "ואי אפשר להכניע הקליפות, היינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות שבמדרגה אלא על ידי גדולות הבורא", "והתגלות גדולות הבורא הוא על ידי צדקה שנותנין לעני הגון".

למה דווקא צדקה מסלקת את הקליפות והדמיונות ומחסלת כל יצר הרע ישן או חדש?

אפשר לומר ששורש היצר הרע היא הגאווה והישות, כשהאדם רואה את עצמו ואת מילוי צרכיו בתור הדבר הכי חשוב בעולם ואז בוודאי הוא מתרחק מהשם. כשהיצר הרע מתגבר, גם הגאווה מתגברת, אפילו מתוך התקדמות רוחנית, והאדם מחשיב את עצמו רוחני יותר וצדיק יותר. ויתכן שכדי לשבור את הגאות הזו, צריך להגביר את הנתינה ואת המחשבה על הזולת ולא רק על עצמנו. כשאני נותן צדקה, גם צדקה של תשומת לב ואכפתיות, אני יוצא מהמרכז ומחזיר למרכז את הקדוש ברוך הוא. ככה אני מתקדם באמת.

מתוך כך אפשר גם להבין מדוע דווקא בשבת מופיע לעיתים קרובות היצר הרע של כעס והקפדה על הזולת ("וצריכין לשמור עצמו מהיצר הרע הדק והרוחני קצת, שהוא בחינת כעס ודינים"), כי האדם הנענע לכעס והקפדה עוסק יותר בעצמו ובמילוי צרכיו (גם הרוחניים, שהוא רוצה ומתאווה לנחת, מנוחה, שלווה וקדושה) ומתקשה יותר להתמודד עם העובדה שיש איתו וסביבו בני בית שזקוקים לתשומת ליבו והארת פניו.

להתקדם באמת, למרות התגברות היצר והגאווה, זה לצאת יותר מעצמי ולחפש יותר איזו צדקה והטבה אני יכול להעניק למי שסביבי. לקחת אוויר, לא להתייאש ולא לוותר על הרצון להיות בשבת כראוי לה ולנו, שהרי כפי שאמרו חז"ל: אנחנו בני הזוג של השבת.

לחפש ולמצוא את "השבת שלי", שלי ושל כל הנשמות הקדושות שזקוקות לי. עם המאכלים שאהובים אצלנו במשפחה, השירים שנעים לנו לשיר, עם הסיפורים שאנחנו אוהבים לשמוע והלימודים שמעניינים את כולם. לתכנן את השולחן כך שיהיה נוח ונעים לכולם. לא לפי מה שנראה לנו או שנחשב הכי שבתי והכי מושלם, אלא מה שמתברר שהכי מתאים ומשמח את כל אחד מאיתנו. לכבוד שבת קודש.