מאמרים

בכל שנה מחדש אנחנו קוראים בנשימה עצורה את הפרשיות המדהימות שמספרות על קורותיו של יוסף הצדיק. מתחת כנפי אביו הקדוש נלקח יוסף ומושלך לבור וחייו עומדים מול סכנת מוות. בגידה. השפלה. פחד. גם כשהוא נמכר לעבד, שוב פוגשים אותו בגידה. השפלה. פחד. יוסף מושלך לכלא ללא עילה

סיפר לי חבר חלום. בחלומו הוא בונה דגם עץ של בית-המקדש. כאשר הוא מסיים הוא רוצה לשים על המזבח אריה, (כפי שמספרים חז"ל שבזמן שהיו ישראל עושים רצונו של מקום – אריה של אש רבוץ על גבי המזבח). לשם כך הוא נכנס לחנות צעצועים ושואל את המוכר

ביום בו עולה הצדיק לעולם הנשמות, הוא מקבל מלכות גדולה יותר גם בעולם הזה. לכן זהו עת רצון מיוחד ביום זה, להתחבר אל הצדיק ולזכות אורו והשראתו, הגנתו וברכתו. את קורותיו מאז ועד לרגע שעלתה נשמתו הטהורה של רבי נתן לשמיים מתארים תלמידיו מהעיר ברסלב, שהיו סמוכים

מה העניין של היוונים? מאיפה זה מתחיל? רבי נתן מגלה לנו: "כי שורש חכמתם של חכמי הטבע נמשך מחרטומי מצרים, שהיו מכשפים גדולים ובעלי שמות הטומאה, ועל ידי זה ידעו גם חכמות גדולות בחכמות הטבע ועל כן יסוד ושורש ועיקר של כל החכמות שבעולם נמשך מהם כמובא

רבי נתן כותב: "וכמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שעיקר החינוך לעבודת הבורא הוא על ידי בחינה זאת, בחינת תודה והודאה, שהיא בחינת חנוכה. כי לפי מה שעובר על כל אחד ואחד, כפי מה שיודע בנפשו, ריבוי היסורים והצרות וכו'… בודאי היה קשה להתקיים עד שיזכה

מי שמבחין ב"פך השמן הקטן" בנשמתו, מי שמוכן להדליק נר קטן בחושך למרות שלא נראה שיעשה הרבה, מי שיודע ש"קצת זה גם טוב", הוא גם יודע להודות ולשמוח בטוב, ומהודיה זו יקבל כח להמשיך הלאה ולהדליק עוד נר ועוד נר. ועל כן "ימי חנוכה הם ימי הודאה,

אותה נקודה קדושה ופנימית שיש בכל יהודי, קטנה ונעלמת ככל שתהיה קרויה בפי רבי נחמן "אהבה שבדעת" והוא מבאר (ליקוטי מוהר"ן ל"ג אות ה'): "יש שני מיני אהבות: אחת שהיא אהבה שבימים… שבכל יום, היינו שבכל מדה ומדה יש שם אהבתו של השם יתברך עם ישראל וזה

אנשי דור המבול – בעלי דעת רחבה היו, ובקיאים גדולים בכל החכמות. כיצד, אם כן, הרשיעו וחטאו כל כך עד שגזר ה' כליה גמורה על עולמו? אמנם, ידעו אנשי הדור ההוא כי מלחמה לטוב ולרע בנפשם. מנהיגים מורמים מעם היו גם אז – חנוך, מתושלח, נח. ובודאי

המקום בו נצטוינו להדליק את נרות החנוכה, מרמז לנו על עוצמת האור המתגלה בהם: "מניחו (את הנר) למעלה משלושה טפחים (מעל הארץ, כשלושים ס"מ) ומצווה להניחו למטה מעשרה טפחים" (כמטר) מורה ההלכה (קצור שולחן ערוך קל"ט סעיף ח'). נרות שבת וחג אנו מניחים במקום גבוה, שאורם יתפשט

כשהייתה אפלת החורבן ממשמשת ובאה, כמאתיים שנה לפני חורבן בית שני, אירע נס חנוכה. דווקא אז, בטרם ה"צלילה" הנוראה אל עומק החושך שעדיין אנו מתבוססים בו, תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה להדליק, בכל שנה ושנה בעת הזו, את נרות חנוכה. ברחוק העצום מהוד המקדש, מתפארת המלוכה, מחסד

הנה באו הימים בהם, אחד לאחד, מתנפצים וכלים כל אלילנו. כל שהיינו בוטחים בהם. חוסים בצילם. מערכות של ביטחון מדומה, של כלכלה, של חינוך, של משפט, של רהב קולני, של "אני ואפסי עוד", נמסות והולכות מיום ליום, משעה לשעה. מי שבטחנו בו אתמול התגלה כבובה, כפלקט. מי

שמחות רבות ושונות בעולם, אפילו באותו ענין עצמו שונים השמחים ושונה שמחתם, וכדברי רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ל"ג): "כי אצל סתם בני אדם אין השמחה על כל הטובות ביחד, כי יש חלוקים רבים בענין השמחה. למשל, כשבאין על חתונה יש מי ששמח מן האכילה