באחד מימי חודש מאי 1968 הדהד קול פיצוץ במורדותיהם המערביים של הרי יהודה. לכאורה, פיצוץ נוסף במחצבת הרטוב, שייעודה לספק חצץ לבנייה. אלא שפיצוץ זה היה שונה בתכלית ממאות הפיצוצים שקדמו לו. הוא חשף פתח קטן לעולם קסום ונפלא, שהיה חבוי במעבה האדמה, נסתר מעין כל חי. בפיצוץ זה התחיל הפרק הנוכחי של מערת הנטיפים ב"שמורת אבשלום", קצת מעל העיר בית שמש.
מבחוץ אתה צופה על נוף בלתי מסעיר בעליל. שרידי מחצבה ישנה. הר גדול, נגוס למחצה, ומעליו מתדלדלים כמה עצים בסלע טרשי. חם מאד. לא המקום אליו היית יוצא לטייל וגם לא היית יכול לבלות בו יותר מזמן קצר. ואז מגיעים אל הפתח של מערת הנטיפים. שער בהר. אתה נכנס פנימה ונשימתך נעתקת. תוך דקות אתה עובר לעולם אחר, שלא ידעת על קיומו וגם לא הייתה לך שום דרך לשער שהוא נמצא שם, מתחת לרגליך. בחוץ הכול רותח. שלהי תמוז. אבל בפנים תמיד נעים. גם בחורף וגם בקיץ הטמפרטורה איננה משתנה.
לצייר הגדול יש את כל הזמן שבעולם. והוא משרטט ומתכנן כאן קוים ונתיבי זרימה, תנועה וקצב. מלאכת מחשבת של פירורי סלע צהוב ולבן ואדום וטיפות מים שמתמזגים זה עם זה, יום אחרי יום, אחרי יום, שנה אחרי שנה, עידן אחרי עידן. נוטפים מלמעלה ועולים מן הארץ, נפגשים ונפרדים, מתאחדים לעמודים, לקירות, למסכים. מגלים טפח בריכות צלולות, ומסתירים טפח חביונות נסתרים. אלפי אופנים של משחק צורה וצבע. מירקם מדויק של אבן ומים, אטימות ושקיפות, קושי ורכות. פאר ומלכות מהווים רקע לצניעות ועדינות.
המים שואלים והסלע משיב. נטיפים מבארים את דרכם וחלל המערה מקשיב. שיחה שמתמשכת דורות. מה שנגלה לעינינו הוא רק מה שכבר סוכם, נחתם ונגמר בין המשוחחים. אל מלאכת שיחתם הם רוחשים כבוד, מתבוננים ביראה ובחשיבות על כל שאלה ועל כל תשובה, על כל קו ועל כל נתיב. יודעים הם היטב, מה שמתחיל כנטיית גרגר סלע דקה יהפוך לבסוף לקיר, מה שנראה כפרפור אחרון של טיפת מים בבריכה שמתחת אינו אלא פתיחה לחיים אחרים.
במקום הכי נמוך במערה, 60 מטר מתחת לפני הקרקע, עוד חביונות מים טהורים. ארבעים שנה לקח לטיפת הגשם לחלחל מבעד למסך האטום המפריד בינינו לבין השמיים. אבל היא חפרה וחתרה, חיפשה וביקשה מוצא, עד שלבסוף נתגלתה במעמקים, הצטרפה אל חברותיה בעולם הפנימי.
אל בריכה אחת נוטפים מן הקיר מי תמיד, אבל הבריכה לעולם אינה מתמלאת. רמז יש כאן, הד סמוי למה שקורה עוד למטה למטה ועמוק מזה, נסתר גם עתה מעין רואים. המים אינם נותרים כאן. שוב הם מפלסים דרכם מעבר לסדקים בסלע ושואפים יותר פנימה, אל מערת נטיפים אחרת, שאיש טרם ראה, אבל אין ספק שהיא נמצאת אי שם, עידן ועידנים. מי יודע איזה ציורים מתחוללים שם? מי יכול לשער את גודל היופי הנחבא במעמקים.
חשבתי לעצמי, שכל זה יכול בקלות להיות משל. לפעמים כל כך חם בעולם הזה. לוהט. החיים נראים כמו מחצבה טרשית וחסרת הדר, שנגזר עלינו לחצוב בה חצץ לבנייה. יום רודף יום. פיצוץ רודף פיצוץ. כן, בוודאי שיש משמעות לכל זה, הלא אנו מייצרים כאן חצץ. חומר גלם חשוב. כאן הוא מקום העבודה, עולם הבחירה. אבל לפעמים הכל נראה מעייף ומתיש. ולפעמים בא לבכות מרוב הנוף האפור, השגרתי והבלתי מסעיר של החיים.
פתאום ראיתי בעיניים שהאפור הוא שקר. פתאום נכנסתי לעולם אחר שבעצם היה כאן תמיד, אבל נעלם, והתביישתי בעצמי כל כך.
איך חשבתי שהנוף משעמם?
כן, ככה לפעמים זה נראה מבחוץ, אבל מי יודע מה קורה שם בפנים?
גם אני מרגיש לפעמים שהחיים דומים לצלע הר אפור, ששום דבר צבעוני ומרגש לא קורה וגם לא יקרה לי. שהכל יבש ומוכר, אפור ומשעמם.
אבל אולי גם אצלי, מתחת לזה, יש בעצם משהו אחר לגמרי?
איזה יופי שמור לי במעבה האדמה?
איזו הבטחה צפונה בתוכנו? ומתחת לה – עוד הבטחות כמוסות.?
אולי מתחת למערת הנטיפים מסתתרת מערת אבנים טובות? גבישי אזמרגד? נטיפים כחולים של ספיר? קירות לבנים של יהלום?
עד מתי נאמין לחיצוניות?
עד מתי נשפוט את עצמנו ואת זולתנו לפי הערך הדל והקלוש של נכסינו, חוכמתנו, יופינו, כוחנו? הלא מה שיש בנו באמת, היקר, הרענן, הזוהר, המרגש, נמצא בכלל במישור אחר לגמרי. לא במקום רחוק, אבל עמוק. לא בלתי מושג, אבל נסתר מעין.
רבי נחמן בסיפורי מעשיות מספר לנו על יורדי הים שספינותיהם נשברו והם נצלו ובאו אל מגדל אחד. "בתוך כך בא נשר גדול ודפק על המגדל ואמר להם: חדלו עוד מלהיות עניים. שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם" (מעשה בשבעת הקבצנים).
נשר, בדברי חז"ל, מרמז על רחמים. ואין רחמים יותר גדולים מאשר על אדם, שאינו מודע לעושרו ומתנהג כמו עני מרוד.
הרגשת האושר, החיות, הסיפוק, שאנחנו מחפשים תמיד, הרעננות וההתחדשות, התענוג והשמחה, לא נמצאים מעבר לים ולא תלויים בכך שיהיה לנו כסף או חכמה, כבוד או הצלחה, שנהיה צעירים או יפים. לכל אחד, בכל מצב, הכל נמצא כאן, כאן ועכשיו ממש. כמו מערת הנטיפים שמתחת לאדמה.
"חדלו עוד מלהיות עניים", קורא אלינו הנשר הגדול, "אל תאמינו למראה עיניים", מרמז לנו הצדיק ברחמיו הגדולים. גם אם במבט מבחוץ הכל נראה לפעמים אפור, במרחק נגיעה מתחת לזה יש בנו משהו אחר. לגמרי.
אפילו אם ספינותינו שבורות, אפילו אם גלי הים הטילו אותנו אל חוף שכוח, גם אם נכשלנו, מעדנו, נפלנו, גם אם חשים אנו אבודים, זקנים, תשושי כוח, כל זה אינו אלא אחיזת עיניים. זהו צידם החיצוני של החיים בלבד.
מתחת לכל זה שמור לנו יופי גדול. ויופי זה – הוא מה שאנו באמת. "שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם", מתחנן לפנינו רבי נחמן. אל תאמינו לטרשים של הגוף, אל תתבלבלו מעכירות העולם. תנו לאור שלכם להאיר מתוך מעבה האדמה, תנו לצבעים שלכם להתגלות מתוך האפרוריות. הכל כבר כאן.
© כל הזכויות שמורות לאור פנימי ברסלב 2022 | אפיון עיצוב ובנייה: Eti Bercovitch
