תגובה שקיבלתי מאחד מלומדי תורת אזמרה: "לפעמים הבנתי, לפעמים גם נגע לי טיפה בלב העניין של אזמרה, אבל בשורה התחתונה לא קיבלתי פתרון. ההרגשה הרעה שלי לגבי עצמי לא השתנתה וכנראה גם לא תשתנה. אז מה הטעם בכל זה?"

תשובה:

אזמרה זה לא פתרון נקודתי לבעיה מסוימת או להרגשה מסוימת.

אזמרה זה תפישת עולם, שיטת חיים.

אזמרה זה אמונה שרבי נחמן לימד אותנו להאמין, שמכוחה אנחנו מסוגלים לפעול בעולם גם כשעדיין אנחנו חווים רגשות קשים.

נכון, לפעמים האור של אזמרה נוגע בלב ואחר כך נעלם ואז בא היצר הרע ומפרש את זה כתעתוע, כמשהו לא מושג ולא ממשי. אבל האמת היא שהרגעים האלה שבהם הלב מרגיש את האמת, הם תחנות כוח שה' יתברך הכין לנו בדרך, דרישות שלום מהעולם האמיתי של אזמרה, שממשיך להתקיים גם כשהרוח סערה ממשיכה לסעור בעולם והחושך עדיין מסתיר את האור.

בדיוק כמו הנקודות הטובות שמצאתי בעצמי במשך הדרך, גם הרגעים שבהם הלב נפתח ואני מרגיש טוב וקרוב הם העדות על מה שקורה באמת בתוך הלב ובעולמות העליונים. הם מיועדים לתת כוח ועוצמה לאמונה. האמונה זה הכלי הכי חזק שלנו, יותר מכל וודאות בשכל או בחושים. יחזקאל הנביא מתאר גילוי עצום שזכה לו במילים: "נפתחו השמיים ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל פרק א' פסוק א') ורבי נחמן אומר שמרומז כאן כוח ועוצמת האמונה, שהרי ראשי תיבות של הפסוק הם "אמונה" ("אוצר היראה" ערך אמונה אות ר"ז).

גם כאשר מה שקורה לי ועובר עלי מהווה כביכול הוכחה שאני חסר סיכוי ותקווה חלילה, האמונה מצטברת, האמונה בונה כלים להכיל את הגילוי של הגאולה הפרטית והכללית. ההתקשרות שלנו עם ה' יתברך, האירוסין שלנו איתו הם רק "באמונה", ורק מתוך כך אנחנו זוכים לדעת ולהכיר אותו. "כי באמת העיקר לדעת אותו יתברך הוא רק על ידי אמונה שלמה, שעל ידי זה דווקא זוכין אחר כך לדעת והשגה גדולה בידיעת רוממתו יתברך שמו וכמו שכתוב: "וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה'" (הושע פרק ב' פסוק כ"ב).  (שיחות הר"ן סעיף רי"ז).

לא מרגיש, כן מרגיש, לא מבין, כן מבין, זה לא העניין.

רבי נחמן אומר לי: "הכל בסדר. תמשיך". בגלל האמונה. ומתוך האמונה גם אני יכול לומר: "אני יודע שישנו בוודאי" יעד קדוש ואמיתי לכל החיים האלה, לכל הניסיונות האלה, לכל המעברים האלה, לכל הגלים האלה של הרגשות הקשים.

כמו שרבי נחמן מבטיח בסיפור אבדת בת מלך כבר בתחילת הסיפור: "ובסוף מצאה"! גם אני בוודאי אמצא, גם אני בוודאי אגיע. כמו המשנה למלכות, כמו כל הצדיקים והישירים והתמימים והמאמינים שבכל הדורות. עם האמונה אני אעבור על כל החלל הפנוי (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד סעיף ב'), על כל הריקנות והפחד, על כל החוסר אונים, ועם כל עם ישראל, מאמינים בני מאמינים, אגיע גם אני, בלי שום ספק, לכל היעדים הקדושים שבעולם, לאור הגדול של אזמרה, למפגש עם הטוב הגדול שיש בי, שה' יתברך נטע בי ולבסוף יתגלה לעין כל.

וכך כותב רבי נתן לבנו: "חסדו גבר עלינו כל כך לידע האמת לאמיתו, שלא ישאר מהאדם כלום, רק מעט הנקודות טובות, שחוטף מזה העולם העובר כהרף עיין, המלא כעס ומכאובות ויגונות ומרירות ממרירות שונות בכל אדם, בכמה וכמה שינויים בלי מספר, ואין שום חיות, כי אם מה שהשם יתברך ברחמיו מרחיב בתוך הצרות ועוזר לחטוף בכל יום.

ובאמת כל באי עולם אינם חיים, כי אם מזה. אבל רובם אינם יודעים מחייהם ומצטערים הרבה על עולם שאינו שלהם ואינם משימים אל ליבם להחיות עצמן בטוב האמיתי וניצחי שהשם יתברך מזכה אותם בתוך מרירות עיצבון ידם.

ואם כבר דיברנו בזה הרבה, עדיין צריכין למודעי, לחזור זאת אלף פעמים בכל יום ויום, כי הם חיינו ואורך ימינו בזה ובבא לנו ולדורותינו לנצח"  ("עלים לתרופה מכתב רמ"ו).

מה נשאר מהבן אדם בסוף? הטוב שעשה, שרצה, שחשב, שניסה, שנפל וקם והתחיל שוב ושוב מחדש. אין סוף טוב, כי האמין בטוב.

מה נשאר בסוף? אזמרה!

וְצָרִיךְ לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם,

לִבְלִי לְהָנִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ,

דְּהַיְנוּ מְעַט מִקְצָת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְחִיל,

אַף אִם יַעֲבור עָלָיו מָה

וּזְכור דָּבָר זֶה הֵיטֵב,

כִּי תִּצְטָרֵךְ לָזֶה מְאד

(ליקוטי מוהר"ן  חלק ב' תורה מ"ח)