שבועות

"ביום חתונתו"

"וביום חתונתו" (שיר השירים פרק ג' פסוק י"א), דורשים חז"ל: "זה מתן תורה" (מקור). ביום החמישים ליציאת מצרים, בחג השבועות, התקיימה חופתו של מלך עולם. ביום זה בחר לו את ישראל לכלתו ונחלתו וביום זה בחרו ישראל באלוקים כאדונם לעולם.

שתי שבועות נשבעו זה לזו ביום נשואיהם וביום התגלות אהבתם: שלא ייפרדו לעולם. אנו נשבענו אמונים לאדון עולם, והוא – נשבע לנו, שלנצח יהיה הוא אדוננו ואנחנו – עמו. אנו נשבענו לו, כאמור "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" והוא נשבע לנו כאמור "אתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות פרק י"ט פסוק ו'). והשטר המעיד על התקשרות אמיצה זו, על אהבה עמוקה זו – הוא התורה.

אחרי כסופים וגעגועים של ארבעים ותשע יום, אחר שספרנו לעומר, טהרנו את עצמנו ואת מדותינו, נכונים אנו עתה להשראת אהבתו הנדירה של האין סוף ברוך הוא לעמו. וכך, יורד הוא לעולם השפל הזה, בכל שנה ושנה ביום החמישים, ממש כשם שירד והתגלה על הר סיני, ומגלה את אהבתו לבניו.

תורתו הנמסרת לנו, שעליה אמרו המלאכים לקדוש ברוך הוא: "חמדה גנוזה, שגנוזה לך תתקע"ד (974) דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?" (מסכת שבת דף פ"ח).

תורתו – היא אהבתו, וכמו שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה ל"ג סעיף ד') "וזה ידוע, שהתורה, היינו המדות. שורה בהם אהבתו יתברך שמו. כי המדות הם צמצומים לאלוקותו, כדי שנוכל להשיג אותו על ידי מדותיו, כמו שכתוב בזוהר הקדוש, כי בלא מדותיו אי אפשר להשיג אותו. ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עימו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלוקותו במדות התורה, וזה בחינות של תרי"ג מצוות".

טהרה ורוממות, התעלות וחיות – נושא בכנפיו היום הזה, וכמו שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה רס"ז) "ובשבועות מקבלין התורה, יכולין לקבל חיות חדש" וכן כתב: "שבועות הוא בחינת שכל גדול וגבוה מאד, שהוא חסד עליון ורחמים גדולים" (ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ו סעיף ז').

אמנם, בכדי להכיל את אהבתו האין סופית של הקדוש ברוך הוא לעמו, צריכים אנו להיות ראויים ומוכשרים לקבל ולשאת את גודל אהבתו.

אך מי הוא זה שידמה בנפשו להיות ראוי במלוא מובן המילה. כי "מי יאמר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי"? (משלי פרק כ' פסוק ט'), מי הוא זה, אשר כלי נפשו גדולים דיים להכיל את כל הטוב הזה?

רבי נחמן כותב: "ולעבוד ה', מי שיודע מעט מגדולתו יתברך, איני יודע איך יכול לומר שיעבוד אותו יתברך, ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך, רק העיקר הוא הרצון, להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך" (שיחות הר"ן שיחה נ"א) וכמו בעניין הרצון, אף כאן, הכלי היחידי להכיל את אהבתו – להשיב לו אהבה!

ושלוש אהבות הן – אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. שלוש שהן אחת, שכבר אמרו חז"ל: "ישראל וקודשא בריך הוא ואורייתא – חד" (ישראל והקדוש ברוך הוא והתורה – אחד הם). (זוהר פרשת אחרי מות דף ע"ג).

אין סוף ואין תכלית לתשוקתו

"אמר רבי עקיבא: לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים" (מסכת ידיים דף ג' ה'). מדהים! כל הכתובים, על כל דברי החכמה והיראה שבהם, אינם מתקרבים למעלת שיר השירים, שכל עניינו דברי אהבה וחשק.

אכן, יודע כל איש בנפשו, כי הדברים העוסקים במושכלות, במוסר, ברעיונות של תורה ויראת שמים, אין בכוחם להשפיע על הלב כמו הרגש העז, הבוער ומכלה, של אהבה, תשוקה וחמדה המתוארים בשיר השירים. רגשות כאלו חודרים לעומק עומק הנפש, ומחברים את האדם אל בוראו ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, מה שאין כן כשהדברים נוגעים רק אל שכלו.

בתיאור אהבת ה' ואופיה, הופך שלמה המלך את מושג אהבת הבורא לרגש סוחף שאין כדוגמתו משל ודוגמא בעולם כי אם "חולת אהבה אני" (שיר השירים פרק ה' פסוק ו').

חולת אהבה! כשכרון חושים בו חושב, חולם ועוסק האדם אך ורק אודות אהבתו. אינו מתפעל מדבר בעולם, אינו מתרגש מכל פיתוי וכל מאווייו דרוכים רק לענין אחד – לפגוש, להתקרב, לשמח, לעשות הכל, כל מה שיוכל – עבור אהבתו. וכך מסיים שלמה המלך את שירו (שיר השירים פרק ח' פסוקים ו' ז'): "עזה כמות אהבה. רשפיה רשפי אש, שלהבתיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".

וביאר המלבי"ם – עזה כמות – כי מסרה (האהובה שבשיר) את נפשה למות בעבור אהבתו. מים רבים – כל פיתויי היצר לא יוכלו לבטל אהבת הנפש לאלוקיה. ונהרות – השוטפים, שהם תהפוכות הזמן ורעת העולם, לא ישטפוה! אם יתן איש – מבאר רש"י – "כדי להמיר אהבתך". בוז יבוזו לו – אומר המלבי"ם – "כי לא דבר קטן ינתן מחירה, כי מטבע האהבה הגדולה הזאת שימסור עליה את נפשו ומאודו".

ועוד כתב שלמה (שיר השירים פרק ג' פסוק ד') "מה דודך מדוד, היפה בנשים? מה דודך מדוד שככה השבעתנו". וביאר רש"י – "מה דודך" – כך היו שואלין האומות את ישראל: "מה אלוקיכם מכל האלוקים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו?"

את השאלה הזו, מאז ימי שלמה, עתידים לשאול עוד רבים. מה סוד הדבקות הזו? העקשנות היהודית הזו? דור אחרי דור, מול אומות גדולות ותקיפות, להשרף, להתענות ולמות עבור שמו, עבור הקלה שבמצוותיו?

מניין הכח הזה? ומה מניע אותו?

ואם למות, אז בוודאי לחיות – גם כן בעבורו.

כותב רבי נחמן: "וצריך אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת ה', בבחינת (משלי פרק ה' פסוק י"ט) "באהבתה תשגה תמיד" – שבשביל אהבת ה' צריכין לעשות דברים הנראין כשגעון, כדי לעשות מצוותיו ורצונו יתברך, כי צריכין להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת ה' ומצוותיו. ולאו דווקא מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השם יתברך, שעושין בו נחת לאביו שבשמיים, הוא בחינת מצוה, וצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות איזה רצון ונחת להשם יתברך. כי יש בן, שהוא אוהב כל כך את אביו, עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות, והולך וקופץ בתוך קשרי המלחמה. בשביל לעשות נחת רוח לאביו, מה שאפילו עבד פשוט לא היה עושה עבודות כאלו. ואזי, כשאביו רואה אהבתו החזקה כל כך, עד שמשליך עצמו לעבדות גמור בשביל אהבתו, אזי הוא מגלה לו גם מה שאין נמסר אפילו לבן" (ליקוטי מוהר"ן פרק ה' פסוק ט"ו).

אהבת ה', אם כן, איננה איזה רגש אצילי, מופשט ופילוסופי, כאדם המחבב רעיון מסויים. זהו רגש עז, עוצמתי ופנימי מאד, שמכוחו יכול לוותר יהודי גם על חייו.

תאמרו – מי הוא זה ואיזהו שזכה לדרגה כזו באהבת ה'? אולי צדיקים וקדושים מן הדורות הקדמונים, אולי אבות האומה, אבל אנחנו?

כן! גם אנחנו!

כותב רבי נחמן: "אור להביות הלב של איש הישראלי הוא עד אין-סוף, היינו כי אין סוף ואין תכלית לתשוקתו" (ליקוטי מוהר"ן תורה מ"ט סעיף א'). איש ישראל, כל איש ישראל, בפנימיות לבבו, בוער אל ה' יתברך ומוכן בכל עת ורגע למסור בעבורו כל נפשו ומאודו. "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

יאמר האדם – יפים הדברים, אך אני מעודי לא ידעתים ולא חשתי באש האהבה הזו בנפשי. אף אנו נשיב לעומתו – הלא בזאת יוכל בוודאי להבחין כל אדם: סוף סוף – יש אש בנפשו, וזו אינה זרה לו, שהלא עבור כמה דברים אנו מוכנים להקריב את כל מרצנו, לכמה דברים אנו מתאווים בכל מאודנו? וכי איננו שואפים ועמלים יום ולילה, רודפים אחר אהבותינו הרבות?

תשוקה יש בנפש, ומי לא חש, ולו לרגעים בחייו, טעמה של תשוקה מכלה בשר ונפש? אמנם ירודות הן תשוקותינו, קטנים ונמוכים מאוויינו, עושר וקנין, הנאת גוף והנאת חך, חיוך, כבוד, ודי לנו בזה.

המר המרנו את התשוקה הגדולה, הקדושה, הפנימית. לאלוקים חיים, בתשוקות קטנות, רבות, אובדות. "גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה" (קוהלת פרק ט' פסוק ו') מבכה קוהלת את מאווייהם הפעוטים של בני תמותה. פרטנו את החיות האמיתית, הנצחית, בפרוטות נלעגות של שמחות רגע. כי העולם אינו אלא מראה לכבוד ה', ותשוקותיו – הד רחוק למשפיע העונג בהם. וכלשון המלבי"ם (שיר השירים) "כמו שמראה הקשת הוא רק קבוץ הגוונים המתפלשים בענן מאור השמש הזורח כנגדו, כן כל המציאות וגווניו הם נצוצי השמש הגדול – אור ה' המתגלה בם".

אמנם תשוקת הלב – בוערת ומכלה ללא הרף.

המשתוקק לעולם החולף והבליו – מכלה גופו, ממונו וימיו. והמשתוקק לאלוקים חיים ומלך עולם – מכלה קטנותו, מוגבלותו והבליו. זך ומטוהר הוא יוצא מתשוקה רוחנית זו. נאצל וקדוש.

זוהי אם כן, טבעה של אהבת האלוקים ותשוקתו. כשיכיר האדם את טביעותיה בנפשו, יחזיר וימיר תשוקה בתשוקה ויאמר "צמאה נפשי לאלוקים, לא-ל חי" (תהילים פרק מ"ב פסוק ג') לאלוקים, ולא לאחר! וזהו הכלי אותו אנו בונים בחג מתן תורה, ביום חופתנו, ביום החבור עם אהבת נפשנו. מפאת האהבה הזו אין אנו עוצמים עין כל הלילה, כמצפים לאורו הראשון של יום הכלולות. כמתאוים לראות פני החתן והדרו, וכמו שאמרו ישראל בטרם הגלות מלכם על הר סיני: "רצוננו לראות את מלכנו" (מכילתא יתרו י"ט ט'). גם משום כך, ב"תקון ליל שבועות" אנו עוסקים בתורה. בתחילת וסוף כל ספר וספר שבה, להראות חיבתנו למוסרה, לגלות תשוקתנו להתגלותה.

"אנא נפשי"

לאהוב את ה' משמע לאהוב את תורתו. תורתו שהיא התלבשות והתגלות אהבתו. "ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עימו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלוקותו במדות התורה" (ליקוטי מוהר"ן ל"ג סעיף ד') וכן כותבת הגמרא (מסכת שבת דף ק"ה) "רבי יוחנן דידיה אמר: "אנכי" – נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית": אני את נפשי כתבתי ונתתי, אומר ה'. אין זו עוד סתם חכמה בעלמא, דברי מוסר או הגות, ספרות או קורות העיתים.

כאדם הנותן את נפשו, את פנימיותו, את הכי טוב ומיוחד שלו, נותן לנו הקדוש ברוך הוא בתורתו את עצמו. ועל כן, הלומד ועוסק בתורתו, דבק כביכול, באור האלוקי המתפלש בין אותיותיה ופסוקיה. וכי יש בעולם ערב מזה? וכי יש ראוי לאהבה וחמדה מזה?

ומוסיף רבי נחמן בענין ההתקשרות והקריאה אל ה' באמצעות תורתו: "אוריתא שמא דקודשא בריך הוא" (תקון י' דף כ"ה) (התורה היא שמו של הקדוש ברוך הוא. דהיינו שבתוך פסוקיה ואותיותיה מסתתרים בצרופי אותיות שונים – שמותיו של ה') וכמו כשצריכין לקרות את אחד, קורין אותו בשמו, כן כשצריכין לקרות את חי החיים (ה', מקור החיים) כדי להמשיך ממנו חיים ואריכות ימים, צריך לקרות אותו בשמו, כביכול, ושמו הוא התורה. ועל כן צריך לעסוק בתורה בפה דייקא, כי כשצריכין לקרות את אחד בשמו, צריך לקרותו בפה דייקא, ואי אפשר לקרותו בשמו במחשבה בעלמא, כן אי אפשר לקרות את חי החיים בשמו, כי אם על ידי הפה ולא על ידי המחשבה לבדה" (ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ו סעיף ג').

זוהי גם הסיבה מדוע עוסקים אנו בליל שבועות דווקא בלמוד התורה, כקוראים ומבקשים את קרבת ה', כפונים אליו ושואלים אהבתו דרך שמותיו הנסתרים בתורתו. שכן אין התורה, כאמור, השכלה בלבד, מדות וחוקים. מתנת כלולות מופלאה היא, והחש בדבר בוודאי יקיים "באהבתה תשגה תמיד" (משלי פרק ה' פסוק י"ט) שאהבת התורה ומוסרה בוערים בליבו בלי גבול.

וכדרך האהוב לאהובתו, אין הקדוש ברוך הוא חפץ כי אם שנשיב לו אהבה. "רחמנא לבא בעי" כותבת הגמרא (מסכת סנהדרין דף ק"ו), דהיינו כי הרחמן, הוא ה' בורא עולם, בליבנו הוא חפץ, בהתחברותנו אליו ואל תורתו באופן פנימי, לבבי, כנה. לא קר ומרוחק, לא "מצוות אנשים מלומדה" כחוק יבש וחסר לב. "וכלליות התורה נקראת לב, שמתחלת בבית ומסיימת בלמד" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה י' סעיף ז') לרמז כי תורתו, מליבו ופנימיותו של ה', כביכול, היא באה. וכמה בוש חש אדם כשהוא מגלה את כל ליבו ואהבתו בפני רעהו והלה נותר אדיש וקר, שעל זה חרה אף ה', שאחרי גלוי הלב הזה כלפינו לא התגלתה בליבות עמו אהבת התורה ושמחתה כראוי. "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, ועבדת את אויבך" (דברים פרק כ"ח פסוק מ"ז).

הווה אומר, אהבת התורה, ורגש ההתפעמות והכרת הטובה אל נותנה, הם הם הכלי לקבלה ולהכילה, ובחסרונם, אפילו יהא בקיא האדם בכל חדרי התורה וידקדק במצוותיה – העיקר חסר!

"ויחן שם ישראל"

אמנם התורה, לא ירדה אל העולם סתם כך. אל ישראל, בניו אהוביו של מקום התגלתה ורק לבבם היה הכלי הנקי והראוי להכילה. "כי כל העולם ומלואו, הכל לא נברא אלא בשביל ישראל" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ב) "ועיקר הכוונה שברא כל העולם בשביל ישראל" הוא ממשיך ומבאר שם "היה כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו וידבקו בשורשן, דהיינו שיחזרו ויוכללו בו יתברך". וכן מבואר כבר בתחילת התורה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" שעל זה מבאר רש"י בשם המדרש רבה: "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי פרק ח' פסוק כ"ב) ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיהו פרק ב' פסוק ג')". דהיינו שתכלית כל המפעל העצום והמגוון הזה – העולם, היה "בראשית" – בשביל "ראשית". ראשית – היא התורה וראשית – הם ישראל, המקיימים את מצוותיה, שבשעה שירדו נשמות ישראל לעולם ויעסקו בתורת ה', או אז יוצדק קיומו, כי באמצעות פעולותיהם הקדושות ירוממו וינשאו ישראל את הבריאה כולה.

"וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב" כותב רבי נחמן (ספורי מעשיות שבעת הקבצנים ביום השלישי) וישראל, מבאר הזוהר הקודש, הם לב העולם כולו, בהיות חיות הבריאה כולה תלויה בהם ובמעשיהם, כאמור. ואם כן, אין די באהבת התורה ובאהבת ה' נותנה. בכדי להיות ראויים לקבלה מוכרחים גם לאהוב את ישראל, מקבלי התורה ונושאיה בעולם השפל הזה.

ולא רק נושאי התורה, כי אם גם חלק והתגלמות תורה ממש, "כי התורה הם שישים רבוא אותיות (זוהר חדש שיר השירים פרק א'), כנגד שישים רבוא (שורשי) נשמות, ויש לכל הנשמות שורש למעלה במחשבה דקודשא בריך הוא" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן י"ד סעיף ג').

ואם יש לכל יהודי שורש באותיות התורה, נשמתו היא חלק מן התורה ממש, "חתיכת" תורה בלבוש בשר ודם.

"וזה בחינת "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא פרק י"ט פסוק י"ח), אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, כי כל התורה תלויה בזה, ואורייתא וישראל כולא חד, כי נפשות ישראל הם אותיות התורה, ועל כן, כשיש אהבה בין ישראל, שזה בחינת כללות, שנכללין זה בזה. אזי יש שלמות לתורה" (ליקוטי הלכות, פרו ורבו הלכה א' סעיף ב') כותב רבי נתן ומוסיף "כי אי אפשר לקיים התורה ומצוות כי אם על ידי בחינת רצון (להתקרב אל הקדושה), כי עיקר עבודת ה' הוא בחינת הרצון, וכל אחד, כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכסופיו וגעגועיו לה' יתברך ברצון חזק ביותר כמו כן הוא זוכה להתקרב לה' יתברך, לתורתו ולמצוותיו. וכל העליות מדרגא לדרגא וממעלה למעלה שצריך כל אחד מישראל לעלות בכל עת, הכל הוא כפי התגברות הרצון.

ולהכלל ברצון אי אפשר כי אם על ידי אחדות ואהבה ושלום, שיוכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול. על כן זכו לקבל את התורה בשבועות, על ידי האחדות המופלא שהיה ביניהם אז".

וכמו שכתוב במתן בתורה "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות פרק י"ט פסוק ב') שביאר רש"י בשם המכילתא "כאיש אחד, בלב אחד". שהאחדות והאהבה בין נשמות ישראל היא התנאי ההכרחי והכלי היחיד המאפשר להכיל את התורה וגודל אורה.

וכשיש חסרון באהבת ישראל, כנגד זה משתלשל חסרון באהבת התורה ואהבת ה' הקשורים ותלויים זה בזה. כמו שכותב רבי נחמן (שיחות הר"ן צ"א) "וכשיש חסרון באחד מישראל (דהיינו שאחד מוצא ורואה בו חסרון), נמצא שיש חסרון בתורה ששם שורש נשמות ישראל, ועל כן בוודאי אי אפשר לאהוב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי, נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום, אזי בוודאי יאהב את התורה. וזהו "תורת ה' תמימה" (תהלים פרק י"ט פסוק ח'), היינו כשתורת ה' היא תמימה (שלמה) בלי שום חסרון ומום, דהיינו כשנזהרין לבלי לדבר (רע) ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי שהוא אות מהתורה, נמצא שאז תורת ה' תמימה בלי שום חסרון ומום, אזי היא "משיבת נפש" (כהמשך אותו פסוק בתהילים), כי אז דווקא זוכין לאהבת התורה, ומרגישין טעם מתיקות התורה שמשיבה את הנפש, מאחר שאין בה שום חסרון".

שלוש אהבות אלו: אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל, הן גם המסר העיקרי של אור העולם, רבי ישראל בעל שם טוב, שהיום, בחג השבועות, הוא יום פטירתו, וכך אמר ("בוצינא דנהורא" י"ח ע"ד, מובא ב"בעל שם טוב" סעיף ס"ט בהקדמה): "אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחר (מדרך הסגופים והתעניות שנהגו הצדיקים בדורות הקדמונים) והוא, שיראה האדם להמשיך על עצמו שלשה דברים הללו: היינו אהבת ה', ואהבת ישראל, ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סגופים". דרך זו, היא המשך ישיר ומדויק למה שהחלו בו רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי תלמידו, ועל כן "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" שתרגם אונקלוס "בריש גלי". "בריש" ראשי תיבות רבי ישראל בעל שם, "גלי", היינו כשיתגלה תורתו ויפוצו מעיינותיו אז יפקון מן גלותא" (יצאו מן הגלות) ("דגל מחנה אפרים" פרשת וישלח).