מי ראוי לעסוק בקירוב רחוקים?

מי ראוי לעסוק בקירוב רחוקים?

אני שואל זאת משום שראיתי שרבינו כותב שמי שעוסק בקירוב צריך לשמור עצמו מה"קליפות" שמנסות בחזרה להתגרות בו.

הרב יכול להסביר ולהרחיב לי יותר מה זה אומר?

שלום וברכה,

רבינו מלמד במקומות רבים, שעניין קירוב רחוקים שייך ונוגע לכל אחד. הנה אחד המקורות החשובים לזה (חיי מוהר"ן, חלק "עבודת השם" סעיף תקמ"ג): "כַּמָּה פְּעָמִים הָיָה מְדַבֵּר הַרְבֵּה עִמָּנוּ וְהִזְהִיר אוֹתָנוּ מְאד לְקָרֵב נְפָשׁוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְהִשְׁתַּדֵּל לְדַבֵּר הַרְבֵּה עִם בְּנֵי אָדָם כְּדֵי לְעוֹרְרָם וְלַהֲשִׁיבָם לְקָרְבָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וּרְצוֹנוֹ הָיָה אֲפִלּוּ לְדַבֵּר עִם בְּנֵי הָעוֹלָם שִׂיחוֹת חֻלִּין בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם, אוּלַי יִצְמַח וְיִתְגַּלְגֵּל מִזֶּה דִּבּוּרִים שֶׁיְּעוֹרְרוּ אוֹתָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַאֲפִלּוּ אִם לא יִפְעַל כִּי-אִם תְּנוּעָה בְּעָלְמָא, שֶׁיִּכְנוס בָּהֶם אֵיזֶה הִרְהוּר תְּשׁוּבָה אוֹ הִתְעוֹרְרוּת לְפִי שָׁעָה, גַּם-כֵּן טוֹב מְאד, מִכָּל-שֶׁכֵּן שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת שֶׁבִּרְבוֹת הַיָּמִים, כְּשֶׁיְּדַבֵּר עִמָּהֶם וְיַחֲזור וִידַבֵּר, אוּלַי יִזְכֶּה לְעוֹרְרָם בֶּאֱמֶת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְקָרְבָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר אֵין דָּבָר גָּדוֹל מִזֶּה, כַּמּוּבָא בְּכָל הַסְּפָרִים, בִּפְרָט בַּזּוהַר הַקָּדוֹשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם (אשרי מי שאוחז בידו של החייב והקדוש ברוך הוא משתבח בו בכל העולמות!)".

עוד מתבאר בעניין בליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז': "וכל אדם יכול לקיים זאת, להעמיד תלמידים, כי כששניים מדברים יחד ביראת שמיים, אזי כשאחד מאיר לחברו באיזה דיבור, נחשב חברו אצלו בחינת תלמיד. ולפעמים נעשה להיפך, דהיינו שאחר כך הוא מקבל מחברו איזה דיבור, אזי נעשה הוא בחינת תלמיד לגבי חברו. וצריך כל אדם להיזהר, להשתדל ולעסוק בזה" (סעיף ד').

אמנם מדבריו מתבאר שהמושג "קירוב רחוקים" אינו מדבר רק על הרצאה או לימוד תורה לאחרים או חיבור ספרים וכיוצא בזה. לפי דבריו, כל מפגש אנושי בין שני יהודים מכיל אפשרות לקירוב, לדעת וחיזוק ביראת שמיים שעובר מאדם לחברו. לא בגלל שהאחד הוא "רב" או "משפיע" או "צדיק", אלא רק בגלל שהוא יהודי ובכל יהודי יש נקודה קדושה ומיוחדת משלו, שיכולה להאיר ולעורר את כל העולם.

משום כך, כאשר יהודי מדבר עם חברו "ביראת שמיים", כלומר מתוך יראת שמיים, תשומת לב וכבוד לחברו, ומתוך האמונה שגם בחברו, בדיוק כמו בו עצמו, יש נקודה טובה ומיוחדת, אז מאירות הנשמות זו לזו וזהו בעצם עניין "שיחת חברים", שרבינו מדבר עליו בתורה ל"ד בליקוטי מוהר"ן.

מתוך הדברים גם מובן, שרק דיבור מתוך ענווה ואמונה בערך ומעלת חברו, מעורר את זולתו, וכמו שמובן גם מדברי רבינו בתורה אחרת שעוסקת בקירוב רחוקים (תורה נ"ט בליקוטי מוהר"ן) ומזכיר את הפסוק: "ושפל רוח יתמוך כבוד". ושם גם משמע שענווה היא הגנה מהותית מפני הסכנות שבקירוב רחוקים, כי כשמתגאה ומתנשא על חברו וחושב את עצמו לטוב וצדיק ממנו, אז עלול הוא להגיע לכך, שהרע שבחברו יאחז בו ויפיל אותו ממדרגתו. היוהרה מעוררת קטרוג על האדם.

חשוב לציין, שאותה הארה בין הנשמות שרבינו מדבר עליה, איננה בהכרח לדבר "על יראת שמיים" אלא כלשונו לדבר "ביראת שמיים", כפי שביארנו.

אנחנו לא באים להטיף, אפילו לא בהכרח להסביר הסברים. אנחנו באים להאיר ולקבל הארה ממפגש הנשמות. ואם מדובר בהארה נראה שזה אומר גם הארת פנים פשוטה, חיוך, התעניינות ואכפתיות כנה בשלומו ומצבו של הזולת. לא על מנת לפתור את מצוקותיו, אלא על מנת להתחבר, להצטער בצערו ולשמוח בשמחתו. להראות ולגלות לו שאינו לבד בעולם. כך גם מפרש הבעל שם טוב הקדוש את דברי הזוהר הקדוש בעניין קירוב, שהרי לשון הזוהר הקדוש הוא: "אשרי מי שאוחז ביד החייב", לא אמר אשרי "המוכיח", "המסביר", רק אשרי מי שאוחז בידו, שזה דרך חיבה ואהבה. וכך, על ידי קרבה ואהבה – מקרבים.