מלחמת עמלק

אין בפורים אסור לעשות מלאכה, והוא יום שכולו שמחה וחדוה, אך יש בו כמה מצוות שמוטלות עלינו; והן הכלים ה"מינימליים" שלנו לקבל את אורו העצום של היום. ומצוות היום הלא הן: מקרא מגילה בלילה וביום, סעודת פורים, משלוח מנות איש לרעהו (לפחות שתי מנות, דהיינו שני דברים שונים הראויים למאכל) ומתנות לאביונים (לפחות שתי מתנות, כסף או מזון, לשני עניים שונים) ומצוות שכרות ביין (המוטלת על הגברים בלבד, ואף עליהם – רק על מי שודאי לו שלא יעבור שום עברה בשכרותו, ולא יפגע בשום צורה בגוף, בנפש או ברכוש).

בפורים, אנו נלחמים עם האויב האיום והנורא מכל – עמלק.

"יצור" בוגדני ומתעתע זה שולח את צפרניו אל לב כל אדם, ומטרתו, באופן הפשוט ביותר, כמובא בלשון המגילה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים – ביום אחד" (אסתר ג' י"ג).

ו"השמדת" היהודים, מבחינתו, גם אם לא תצליח להעשות במשור הפיזי הפשוט, יכולה ומוטב לה להעשות במשור הרוחני: להשמיד להרוג ולאבד מאיתנו, חלילה, כל צלם וזכר של יהדות. כל רושם של קדושה.

מלחמה זו, מאז יציאת מצרים ועד היום, מלחמה עקובה מדם היא. את סופה – יבצע רק ה' יתברך לבדו. אמנם עתה, בהתקרב מאד אור הגאולה וקץ הימים, קרב גם קיצו של עמלק – שורש הרע, ובחסד השם, ניתן גם לנו לקחת חלק בקרבות האחרונים של הכנעתו, וכמובא בדברי רבי נתן (ליקוטי הלכות ברכות הריח הלכה ב' סעיף כ"ה-כ"ז):

"עכשיו – ההתחלה של הגאולה ותקון כל העולמות הוא מפורים, שהוא מחיית עמלק, שזה עיקר הגאולה של משיח, כי "מלחמה לה' בעמלק מדור דור"… עד דורו של משיח, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, כי השם יתברך מקדים רפואה למכה, וראה שבגלות האחרון המר הזה, שהוא גלות אדום, שהוא עמלק, לא יהיה לנו קיום חס ושלום, אם לא שימשיך עלינו הארה נפלאה ועצומה מקץ האחרון, שהוא גאולה אחרונה של משיח. על כן בנפלאותיו הגדולים הקדים רפואה למכה, ועשה עמנו נפלאות גדולות ונוראות בימי מרדכי ואסתר, עד שעל ידי תוקף הנס המשיכו הארה נפלאה מהגאולה האחרונה, שאז יהיה גמר מחיית עמלק, וזה בחינת גודל ההארה הנפלאה המאירה בפורים, שעל ידי זה יש לנו כח עכשיו להתקיים בגלות המר הזה אשר ירדנו פלאים…

כי עיקר קליפת המן – עמלק. הוא בחינת זוהמת הנחש, בחינת בלבול המדמה".

מצוותיו של פורים – הם הם חלקנו במלחמת-עמלק! אך בטרם נבוא לבאר כיצד, היה מן הראוי לחשוף, ולו במעט, את המסוה מעל פניו של "עמלק".

"עיקר קליפת המן עמלק" כותב רבי נתן בליקוטי הלכות "הוא בחינת זוהמת הנחש, בחינת בלבול המדמה".

עמלק, אם כן, אינו עוד עם או כח בעולם. שורשו הרע עמוק הרבה יותר. מן הנחש הקדמוני וארסו הוא בא, וענינו – "בלבול המדמה".

המדמה, כמבואר בספרים, הוא כח מהותי מאד בנפש, ותפקידו "לתרגם" את המציאות למח. הן את המציאות החיצונית הנתפשת בחושים, והן את המציאות הרוחנית הנתפשת בשכל ("והמדמה הוא בחינת שליח, כי המדמה הוא שליח השכל" כותב רבי נתן בליקוטי הלכות חושן-משפט הלכות שלוחין ה' סעיף א').

אדם שנטיות ליבו טהורות מפניות ולכלוך האנוכיות – "מתרגם" את המציאות (הן הגשמית והן הרוחנית) כהלכה וכראוי, וזהו הנקרא בכתבי רבי נחמן "מדמה מבורר". ואילו אדם כערכנו, שנטיות ליבו ואנוכיותו עדיין ממלאות מקום של כבוד בנפשו, נוטה "לתרגם" כל דבר במציאות באופן שיתאים לנטיות ליבו, ובעצם רואה את המציאות (הן החושית והן השכלית – המושכלות) באופן מסולף ומעוות.

כל טעויותינו, הן הפעוטות והן הרות הגורל ביותר, בהבנת המציאות ופרשנותה, מקורן בכח המדמה שלנו ובמצבו. וכמו שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות יורה דעה הלכות חוקת העכו"ם ב' סעיף א' ב') "כי המדמה מטעה את האדם, שהוא מדמה דבר לדבר, עד שהוא מהפך חס ושלום ומשים רע לטוב, אור לחושך, כמו שנאמר "שמים אור לחושך וחושך לאור, שמים מר למתוק ומתוק למר". כמו שנראה בחוש, שכח המדמה מטעה את האדם כמה פעמים בגשמיות, כגון כשאדם רואה איזה דבר מרחוק, ובפרט בלילה, נדמה לו על חתיכת עץ שעומד אדם ומתיירא מפניו, וכמו כן בכמה דברים שהאדם טועה על ידי כח המדמה, כמו כן ממש בענין דעות האדם ומדותיו".

היומרה האנושית ל"אוביקטיביות", אם כן, אין לה ולא כלום עם המציאות בפועל. תפישת העולם של האדם היא תוצאה ישירה של מידותיו וטהרת נפשו בלבד!

עיקר עבודתו הרוחנית של האדם – ברור המדמה. דהיינו מאמץ כביר, עיקש ומתמיד, לעקור מליבו את השפעת נטיות הלב, האנוכיות, הזיוף והטעיית-עצמו.

בסופו של דבר – מה שנדמה לאדם שהוא רואה (בעיני בשר או בעיני שכלו) הוא "השתקפות" של איך שהוא רואה את עצמו. ואז, השאלה היחידה שנותרת היא – למי הוא באמת דומה? אם הוא דומה לטוב ולקדוש, למבורר, למדויק ולאמיתי, זהו מה שיוכל להבחין בו גם בעולם, ואם הוא דומה למזויף ולמעוות – זה מה שיראה סביבו. וכלשון רבי נתן (ליקוטי הלכות, שם, שם) "כי כח המדמה הוא בבחינת "עץ הדעת טוב ורע" (שגרם תערובות ובלבול בין טוב לרע בדעת האדם, שלא יודעים עוד בברור מהו טוב ומהו רע, עד שעלולים גם להפוך ולומר על טוב רע וכו'). בחינת "נוגה", שהוא לפעמים נכלל בטוב ולפעמים להיפך, כי הוא בחינת דמיון, ולמקום שמדמה עצמו שם נכלל.

ועיקר הבחירה והנסיון של האדם הוא בכח המדמה, וצריך כל אחד להתגבר לברר כח המדמה, לברר הטוב שבו, שיהיה נכלל בקדושה, ולהפיל הרע שבו. ועל כן אנו מצווין להתדמות ליוצרנו יתברך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה "הדבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'… וכן להתדמות לתלמידי חכמים ולהתחבר ל(אנשים) כשרים, כי על ידי שמדמה עצמו במידותיו להשם יתברך ולצדיקים וכשרים אמיתיים שבדור, על ידי זה זוכה להכלל באמת עימהם יחד בהשם יתברך, כי הכל תלוי בברור המדמה, שהוא עיקר הנסיון והבחירה".

"חסולו" של עמלק בקץ הימים, אם כן, הוא חסולה של קליפת הטשטוש וההטעיה העצמית שאנו נגועים בה עד לבלי נשוא.

אך גם בטרם תתפשט הבהירות המדהימה בעולם נקי מעמלק, יש לנו יום בשנה להלחם בו, להתנער מזוהמתו, ולחוש "משהו מן המשהו" מטעמו של עולם נעדר בלבול ומבוכה.

קריאתה של מגילת אסתר תפקידה, בהקשר זה, "לחבר" את הפרטים הלא מובנים והכואבים של החיים ולהראות כיצד באמת הכל הפוך. הרע – מוביל אל הטוב ומשרת אותו, ו"בגדול" – יש מי שמנהל הכל.

גם מצוות השכרות, שבאופן ובזמן אחר, היא ממשרתיו ונושאי דברו של "עמלק" – הבלבול והטשטוש, מפנה אליו היום עורף ואומרת גם היא: "ונהפוך הוא". מהתעצמות הבלבול שבשכרות, דווקא ביום הזה, נשברת עוצמתו ומתוכו מתגלה בהירות אין סוף.

"וזה בחינת השכרות של פורים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מסכת מגילה דף ז') "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (חייב אדם להשתכר בפורים כל-כך עד שלא ידע להבדיל בין רשעותו של המן לצדקותו של מרדכי. בלבול מוחלט…) כי שכרות הוא בחינת שינה. בחינת התגברות המדמה, כמו שרואין בחוש, שהשכור מתגבר בו בלבול המדמה ומדבר דברי שטות שבאין מבלבול המדמה (שאינו מבחין בין מציאות לדמיון). ועל כן צריכין להתרחק משכרות מאד מאד (ובודאי מכל המצבים הדומים לה…), כדי שלא יתגבר בו המדמה, שמשם כל התאוות רעות.

אבל בפורים, שאז הכנעת המן-עמלק, הכנעת הרע שבמדמה כל-כך, עד שאין השכרות מזקת כלל ביום הזה. אדרבא, על ידי השתיה מתקנין המדמה, שיהיה נכלל בקדושה, ומהפכין מרע לטוב. כי בפורים נכנע הרע שבמדמה כל-כך עד שיכולין על ידי רבוי השתיה להפוך המדמה דייקא אל הקדושה. כי יין יש בו שני בחינות: "זכה משמחו, לא זכה משממו" (מסכת יומא דף ע"ו) והכל כפי ברור המדמה, שמי שאינו זוכה לברר המדמה מרע לטוב – אזי היין משממו, כי שממון הוא בחינת שגעון בחינת בלבול המדמה. אבל מי שזוכה, דהיינו שכבר הכניע הרע שבמדמה (כמו הצדיקים הגדולים), אזי היין משמחו. וזהו בחינת השתיה של פורים שאז הכנעת המדמה (אפילו לאנשים כערכנו) ואזי השמחה גדולה מאד".

עוד מ"תעלוליו" של המדמה, ליצור באדם תחושה שהוא בודד, לאיש לא איכפת ממנו, איש אינו מבין לנפשו ולא דואג לו. במצב כזה בודאי בנקל יוכל "עמלק" לגרור את האדם אחר "עצותיו" ולהכשילו בכל דבר רע.

היום, בפורים, אנו מתאספים ושמחים יחד, ודואגים במיוחד "לפרק" את הדמיון הרע הזה. סעודת פורים, משלוח מנות לרענו ואהובנו, ומתנות לאביונים, הם דרכנו היום להרבות שמחה ואהבה. להוכיח ולגלות לעצמנו ולזולתנו – אין אנו בודדים, יש בינינו אהבה ורצון לעזור ולהיטיב, כך אנו נמצאים פתאום "בבית", פתאום מוגנים מן הבדידות השקרית בה עטף אותנו "עמלק".

וכן מבאר רבי נחמן את הדרך להכניע את המדמה (לקוטי מוהר"ן כ"ה סעיף ב') "ואי אפשר להכניע הקליפות, היינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות שבמדרגה (הרוחנית החדשה שהאדם צריך לעלות אליה בכל פעם מחדש), אלא על ידי גדולות הבורא… והתגלות גדולות הבורא הוא על ידי צדקה"…

כאן, אנו מגלים את הטוב והקדוש שבאמת יש בנו. אנו נותנים מתנות, מעניקים מטובנו, לעצמנו ולבני משפחתנו (סעודת פורים), לידידנו ורענו (משלוח מנות איש לרעהו) וגם למי שזקוק לסיוע ורחוק מאיתנו (מתנות לאביונים). היש שמחה גדולה מזו – לגלות שיש בי טוב, שחפץ אנכי להיטיב, והנה – גם אחרים שמחים בי ומיטיבים איתי?!

שמחת פורים (שמתחילה כבר מתחילת החודש!) על ידי הסעודה, השכרות, התקבצות החברים ושמחתם יחד, המתנות והצדקות – "מקלפת" והורסת את נשקו האכזרי ביותר של "עמלק" – העצבות, ומשליכה אותו היום הצידה ככלי אין חפץ בו.

"וזה בחינת "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – כי אז צריכין להכניע קליפת המן-עמלק שהוא המדמה. ועל כן צריכין להרבות בשמחה, שעל ידי זה מכניעין המדמה וזוכין לעלות לכל המדרגות שבקדושה, אמן ואמן" (לקוטי הלכות יורה דעה חוקת העכו"ם ב' סעיף ט').