עייפי הזמן

עובר מה שעובר. על כלל ישראל ועל כל אחד מאיתנו.

כמו כל יסורים, הניסיון שלנו בקבלת יסורים הוא מצד אחד לקבל אותם באמונה שהם באים מבורא רחמן לטובתנו, לכפר עוונותינו ולתקן נפשנו, ומצד שני להאמין שהם יכולים להתבטל ללא כל סיבה נראית לעין או מובנת, בגשמיות וברוחניות, אלא רק בגלל דבר אחד: "רצון השם".

עבודת השם עצומה ושיא האמונה נקראת "צידוק הדין", הווה אומר: שום דבר לא לרעתי, הכל בא לזכך ולתקן ולכפר ולקדם אותי, כמו תרופה מרה או ניתוח להסרת גידול. וביחס למה שאני צריך לתקן הכל עדיין ברחמים גדולים. מי שמודה שאין מקרה ושמה שבא עליו בוודאי בא לכפרה – בזה בעצמו ממתיק דינים ומקל על היסורים. וזה ההבדל בין יסורי העולם הזה ליסורי העולם הבא, שרק כאן קבלת היסורים באמונה – משנה ומבטלת אותם. והיא מצוות עשה מן התורה כפי שכתב "ערוך השולחן" ("הלכות יסודי הדת" י'): "כתב הסמ"ג בעשין (מנין "מצוות עשה" מן התורה) מצווה י"ז: "מצוות עשה לצדק את הדין על כל המאורע, שנאמר (דברים פרק ח' פסוק ה'): "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך", עד כאן לשונו. ואנחנו בני ישראל, עייפי הזמן, בלא מנוחה זה קרוב לשני אלפים שנה, חייבים אנו לדעת שזהו הכל לטובתנו לזכך אותנו. …להאמין באמונה שלמה שכל צרותינו וכל טלטולנו אינו על דרך הנקימה חס ושלום, אלא כדי לצרפנו".

"וכפי מה שמתחזקים ומקבלים באהבה ומייחלים לה' בעת החושך – כך מתגלה האור והישועה ממש מכל פרט ופרט, עגמת נפש וצער רוחני או גשמי, כי הכל בהשגחה פרטית" (הרב יעקב מאיר שכטר, "אוסף מכתבים" חלק ג' מכתב קפ"ז דף קע"ה).

וכך אומר רבינו בעניין זה: "מי שיש לו אמונה – חייו חיים והוא מבלה ימי חייו בטוב תמיד. כי כשהולך לו כראוי ויש לו טוב, בוודאי טוב לו. ואפילו כשאינו כך (דהיינו שאין מתנהג לו כסדר ויש לו יסורין, חס ושלום) גם כן טוב, כי הוא בטוח, שאף על פי כן השם יתברך ירחם עליו להבא וייטיב אחריתו. כי מאחר שהכל מאיתו יתברך, בוודאי הכל לטובה.

אבל מי שאין לו אמונה, חס ושלום, חייו אינם חיים כלל. כי תיכף כשעובר עליו איזה רעה, שוב אין לו שום חיות, כי אין לו במה לנחם עצמו כלל, מאחר שאין לו אמונה כלל ואין לו שום חיות ושום טוב, מאחר שהולך בלי השם יתברך ובלי השגחה, רחמנא ליצלן. אבל על ידי אמונה, מה טוב ויפה החיות שלו" (שיחות הר"ן שיחה נ"ג).

וכך מרחיב רבי נתן בעניין זה (ליקוטי הלכות הלכות כלי היין הלכה א' אות א'): "ומי שלבו שלם עם ה' ואמונתו חזקה ומאמין שהכל ברצונו יתברך, אזי הוא בשמחה תמיד ואין לו שום דאגה ופחד כלל משום דבר שבעולם בבחינת "אל תירא מפחד פתאום" וכו' כי מאחר שהכל רק ברצונו יתברך,  אם כן אין לו להתיירא משום דבר, כי מי יוכל לעשות לו דבר גדול או דבר קטן בלי רצונו יתברך חס ושלום, כמו שכתוב: "ה' לי לא אירא" וכו'. ועל כן הוא שמח תמיד. ואפילו אם לפעמים באין עליו איזה יסורים חס ושלום, אף על פי כן, מאחר שיודע שהכל ברצונו יתברך לבד, הוא יכול לשמח עצמו תמיד, כי כוונת השם יתברך שמביא עליו איזה יסורין חס ושלום הוא בוודאי רק לטובה – אם להזכירו שישוב, אם למרק עונותיו. ואם כן כל היסורין חס ושלום הם טובות גדולות. ועל כן הוא יכול לשמח את עצמו תמיד, כי יודע שהשם יתברך מלא רחמים וכוונתו יתברך בוודאי לטובה ולא לעולם יריב וכו' ובוודאי ישיב ה' וירחמהו וייטיב אחריתו והיסורים יתהפכו לו לטובה גדולה לעולמי עד ולנצח נצחים".