חמץ ומצה

בכל פינה, בכל סדק מחפשים ובודקים כדי שלא ימצא, חלילה פרור חמץ.

מדוע? מהו פשר ההקפדה החמורה כל-כך על כל גרגר, על כל "צל צילו" של חמץ?

בהגדה של פסח מצוין הטעם לאכילת המצה: "מצה זו על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ".

ואם זהו הטעם היחיד לאכילת המצה – מדוע חמורה כל כך הימצאותו של החמץ ברשותנו?

הלא אפשר היה לזכור את החיפזון של יציאת מצרים באמצעות אכילת המצה, גם אם באותה שעה ממש ימצא ברשותנו מעט חמץ?!

אלא שאין אנו מקיימים את מצוות התורה רק כזיכרון וסמל לאירועים היסטוריים – לאומיים. לקיום המצוות ישנם גם טעמים נוספים, עמוקים בהרבה.

בכוחה של מצווה, מלשון צוותא וחבור, לחבר את האדם אל האור האלוקי ה"מסתתר" בכל הבריאה כולה, ואילו עברה, מלשון העברה והרחקה עלולה להרחיקו, חלילה, מן האור הזה, ו"להחשיך" את עולמו הרוחני באטימות וקהות.

על פי יסוד זה ננסה להתבונן במהות מצוות אכילת מצה והאסור שבאכילת חמץ והימצאותו ברשותנו בימי הפסח.

מהו, למעשה, ההבדל בין חמץ למצה? חומרי הגלם הינם אותם חומרים – קמח ומים. ההבדל הוא במצב שבו הם נמצאים.

החמץ – הוא בצק (דהיינו קמח מעורב במים) שתפח, ואילו המצה היא בצק שנאפה בטרם הספיק לתפוח.

ההבדל, לכאורה, פעוט. להכנת מאפה החמץ קשור העפר (ממנו צמחה החיטה), המים (בהם נילושה העיסה), האש (על ידה נאפה המאפה) והרוח (הוא האוויר הממלא את העיסה התפוחה). ואילו במאפה המצה נעדר יסוד אחד – הרוח. גם בצורת האותיות של המילים חמץ ומצה נמצא הבדל פעוט בלבד. בשתי המילים קיימות האותיות מ ו- צ, ואילו בין האותיות השונות שבמילים – ח בחמץ ו-ה במצה, קיים הבדל קטן. שהרי די בהוספת קו קטן לאות ה כדי להפכה לאות ח!

שני מצבים אלו, המתבטאים בעיסה כחמץ וכמצה – קיימים גם בנפש האדם. גם בו ישנו מצב של חמץ ולעומתו מצב של מצה, ואף ההבדל ביניהם קטן, ולכאורה חסר משמעות.

"חמץ" – הוא מצב נפשי בו מעורב בנפש האדם יסוד האוויר, הרוח, ועל ידו הוא הולך ו"מתנפח". זהו יסוד הגאווה. הרגשת הישות והחשיבות העצמית של "אני ואפסי עוד" אשר היא שרש לכל תאווה ומדה רעה. (אגב, גם ב"סלנג" העממי אנו מוצאים הד לקשר בין יסוד האוויר לבין הגאווה, כאשר אנו קוראים למתגאה "מנופח").

"להתנפח" פירושו להראות גדול יותר מן הגודל האמיתי שלך. להדמות כבעל כשרון ומעלות בעוד המציאות אינה אלא – חלל מלא אוויר.

ואילו מציאות ה"מצה" בנפש, לעומת זאת, היא מציאות שבה יסוד האוויר נעדר. אדם השרוי במצב כזה איננו מנסה להרשים את סביבתו במה שאין בו. הוא יודע את ערכו ו"גודלו" האמיתי. ודווקא הכרתו בקטנותו ומוגבלותו מאפשרת לו לגדול באמת.

זהו גם ההבדל בין ח ל-ה.

הח', בדומה לשמה כן היא – חטא, מלשון החטאה והחמצה (כמו חמץ), שכן המתגאה מחמיץ ומחטיא את יעודו האמיתי, ומאבד את היכולת להיות מה שהוא באמת.

והה' כשמה – נתינה, כמו שכתוב "הא לכם זרע" (בראשית מ"ז כ"ג), שרק המכיר בערכו האמיתי מסוגל לתת ולהעניק הענקה אמיתית גם לזולתו. האות ח' סגורה מכל צדדיה. פתחה היחידי פונה כלפי מטה והדבר מרמז על מהות מצב החטא וההחמצה – ירידה והשפלה בלבד. ואילו הה', לעומתה, פתוחה גם כלפי מטה וגם כלפי מעלה, להורות, שמי שמכיר בחסרונותיו – יכול לצאת ולהתעלות ממצבו המוגבל.

בחיצוניות, קטן ההבדל בין האות ה' לאות ח', בין האמת לשקר, וכמעט חסר משמעות. אך בפנימיות המרחק בין המתראה כמי שיש בו, ובין מי שיש בו באמת, הלא מרחק שמים וארץ הוא. וכמרחק בין אדם חי ואמיתי לבין דמותו המשתקפת במראה…

אותו מצב נפשי של חמץ נגרם, בין השאר, בעטיה של אכילת חמץ.

והמצב הנפשי של מצה מושפע, כמו כן, מאכילת המצה.

מדוע, אם כן, אין התורה אוסרת לחלוטין את אכילת החמץ?

הסיבה היא, ששבעת ימי הפסח, חג החרות והשחרור מהשעבוד הרוחני, מהווים את הזמן המתאים ביותר לאסור את אכילת החמץ המזיק ואת הימצאותו ברשותנו.

לאחר שבוע של "התנקות" זו, ושל אכילת מצת-מצווה, יש בכוחנו "להתמודד" בשאר ימות השנה עם החמץ ועם המצב הנפשי שהוא מעורר, שהרי בסופו של דבר תכלית האדם עלי אדמות היא מאבק לשם קניית שלמותו הרוחנית.

אלא שכדי להיאבק בגאווה ובאנוכיות "מצמיחי" כל רע, עליו "לצבור" כוחות בשבעת "ימי ההבראה הנפשית" הללו. ורק אז – לצאת בכוחות מחודשים אל הקרב.