משיח בדרך, עדיין בלבוש נסתר. לפני ההכתרה הגדולה, לפני שאורו יתגלה לכולם, הוא מבקש לו אנשים. אנשי המלך.
גם דוד המלך, בטרם נודעה מלכותו, אסף לו אנשי חייל, "ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר" (שמואל א' פרק כ"ב פסוקים א' ב').
מי הם האנשים אשר זכו לשרת את דוד המלך כבר בשחר מלכותו?
שבורי הלב, הרדופים מצער ומצוקה, בעלי החוב, אשר קורות חייהם ומרירותם הסירו מעליהם את התדמית החיצונית, את החשבונאות של "איך אני נראה ומה חושבים עלי" ונותרה להם רק השאיפה לשרת את האמת, את הטוב, את המלך, גם אם הוא רדוף ומושפל כמותם, גם אם איש טרם הכיר במעלתו ואורו.
דוד המלך מגדיר את עצמו: "ואני – תפילה" (תהילים פרק ק"ט פסוק ד'). וכמו דוד, גם הגיבור הראשי באחד מסיפורי מעשיות של רבינו "מעשה מבעל תפילה" – כולו תפילה. גיבור שמזכיר מאד את משיח. בן דוד.
רבינו מספר שם על הבעל תפילה שקיבץ לו אנשים ולימד אותם להתפלל. הוא לימד אותם לבכות ולצחוק, לשיר ולהלל, לשאוג ולשתוק, ללחוש תפילות אל ה', לבקש פניו תמיד.
אנשי הבעל תפילה רוצים קשר עם מי שברא אותם, הם לומדים לדבר עם אבא שבשמיים כמו עם חבר אוהב, שמשתתף בצער שלהם, שמח בשמחתם ומקשיב להם מכל הלב.
תפילות כאלה, רוויות בכנות גמורה ושברון לב, מצאנו בתפילות רבי יצחק ברייטער, מנהיגם של חסידי ברסלב בפולין, שנהרג בשואה, הי"ד.
"אבי בורא עולם, אני בא אליך כעת. אני חושב שזו עצתי האחרונה, לספר לך שאין לי שום עצה כנגד עזות הגוף והיצר. אין לי כבר כוח ומוח לסבול. איני יודע מה לעשות. אין לי שום עצה ושום כוח לעמוד כנגדו, כמו שעשו אבותינו בכל דור ודור ללחום מלחמת היצר, להסיר עיניים מלהביט על התאוות המדומות, המעופשות ועל הסירחונות המחופשים של הבעל דבר, המרתיח דמי לרוץ אחריו בכל עת.
ריבונו של עולם, ה' אדון כל הברואים, כמו שהצדיקים הולכים כל יום כמה מיילים ברום המעלות והמדרגות, כך אני להיפך ממש. אני גוחן בכל פעם נמוך יותר בשאול תחתיות. מותר לך להאמין לי, שהייתי כבר מפסיק לגמרי לדבר ולטעון טענות, כשאני רואה שאיני יכול בשום אופן להינתק מהבהמיות, מתאוותי המסריחות, אפילו כחוט השערה.
ריבונו של עולם, חושב אתה שכבר נפטרת ממני? אני אפציר אליך בדיבורים ובבכיות, אני פגע קשה, אני לא אניח לך. כל זמן שכוח הצדיק ידפוק בי ויעוררני, אני אקרע את קיפולי בגדיך, אני אגמגם כל מה שיבוא לתוך פי" ("שארית יצחק" תפילות).
הנה דמות של צדיק שאינו חושש לספר לה' את הדברים בדיוק כפי שהם עוברים עליו, בדיוק כפי שהוא מרגיש אותם. הוא נחשף ושופך את הלב על מה שבאמת כואב לו. כמה הוא רחוק ממה שהוא צריך להיות, כמה קשה לו ומר לו ממה שעובר עליו, מצד אחד, וכמה הוא לא מתכוון להתייאש ולוותר למרות הכל, מצד שני.
גם רבי נתן לא מתבייש לומר הכל בפה מלא, איך לפעמים אי אפשר אפילו לצעוק, לא לדבר ולא לבטא שום מחשבה ורגש. הנה כך הוא מתאר את הרגשות הקשים האלה בספר הקדוש "ליקוטי תפילות" (מומלץ בחום להכיר את התפילות בספר הקדוש הזה, שעליו אמר רבי נתן: "ומי שיהיה רגיל בתפילות אלו באמת ובתמימות בוודאי יזכה לחיי עולם").
"הרי אנחנו צועקים ונאנחים לפניך מעמקי הגלות, מעמקי עמקים, כאיש אשר עברו בו כל מיני חיצים ורמחים וחרבות וכולם תחובים עדיין בגופו. ובכל אבר ואבר תחובים כמה אלפים ורבבות חיצים ורמחים וקשתות, משוחים בכל מיני סמים מרים וארסיים קשים. וכמה חיות רעות ונחשים ועקרבים סובבים אותו מכל צד, והוא סגור ומסוגר במסגר על מסגר, ואלפי אלפים ורבבות שומרים ואורבים ועומדים עליו ושומרים את עקבו, ואינם מניחים אותו להרים ראשו אפילו כחוט השערה, אפילו רגע קלה, וסותמין את פיו ומערבבין את דעתו ומעקמין את לבבו בכל עת ובכל רגע לבל יצעק אליך ולבל יסתכל לרחמיך ולבל יצפה לישועתך" ("ליקוטי תפילות" תפילה ל"א).
אני מרגיש כמו אבן. אני נעול וחתום. הפה שלי סתום. המוח שלי ריק. הלב שלי מרוסק ואני מרגיש שיורים עלי מכל הכיוונים.
רבי נתן אומר לי: תקשיב, גם אני מכיר את זה, כל הצדיקים עברו את זה, זה לא רק אתה. אתה לא אמור להבין או לפרש את המצב שלך או לפתור ולשנות אותו. אתה רק צריך לספר את מה שקורה לך למי שברא אותך! מה שעובר עליך זה לא במקרה. יש לזה סיבה ויש לזה תכלית. זה מתוכנן משמיים בשיא הדיוק. רק תספר את זה!
זה מה שה' רוצה לשמוע מאיתנו. דוד המלך צעק שהוא נשרף ממה שעובר עליו. רבי נתן שיווע לעזרה מתוך הגלים ששטפו אותו.
אם אצלם זה עובד ככה, בוודאי גם בשבילנו זאת הדרכה לפעול דווקא בצורה כזאת.
איך אני עושה את זה? כשאני מנסה לדבר עם השם לא יוצא לי כלום. רבי נחמן מלמד – כשכבר אין פה, צועקים מן הלב. צעקת האילם. עומדים מול השם, והפה סגור. אבל בלב צועקים. וגם זה דבר עצום.
"כשנתקלקל ונופל האמונה, עד שאין מועיל אפילו קול צעקה, שהוא קול בלא דיבור, אזי צריכין לצעוק מן הלב לבד" (ליקוטי מוהר"ן תורה ה' סעיף ב').
כך אנו מבקשים בתפילה הקדושה של "אנא בכוח": "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות", הווה אומר, אפילו אם אין אנו יכולים לצעוק ממש, אתה יודע את תעלומות ליבנו ואת צעקתנו הפנימית, קבל אותה כאילו צעקנו בפועל ממש.
אם רק לא נתייאש מלשרת את הטוב, עם כוח, בלי כוח, נצטרף גם אנחנו לאנשי המלך וצבאו. כל שבורי לב.
אנחנו דומים לכלים שבורים, שנראה כאילו כבר לא טובים לשום דבר. מה אפשר לעשות עם בן אדם שבור? עם כל כך הרבה משברים בחיים, כל כך לא שלם, לא מתוקן? רבי נתן כותב בליקוטי תפילות שהשם יתברך אוהב להשתמש דווקא בכלים שבורים. הוא אוהב להוכיח שאין אדם, שבור ככל שיהיה, שלא יכול להתגלות כיהלום, כחידוש עצום, ליופי שלא היה כדוגמתו. הוא אוהב להוכיח את הבלתי אפשרי. הוא הכל יכול!
"כי דרכך להשתמש בכלים נשברים ואתה עושה גדולות ונפלאות עד אין חקר ואין מספר, ואתה מחייה מתים ברחמים רבים ובכוחך הגדול אתה מעלה ומקבץ שברי כלים נשברים, שברי שברים, ואתה מחבר ומתקן אותם בחסדיך, ואתה מחדש אותם כבראשונה ביתר שאת וביתר עוז, ואין שום ניצוץ נאבד ונדחה ממך חלילה, "כי בידך כוח וגבורה לגדל ולחזק לכל" ("ליקוטי תפילות" תפילה י"ד).
מה שאנחנו מדברים עליו בעצם הוא "לב נשבר".
מה זה "לב נשבר"? הכי חשוב להדגיש שזה לא עצבות! אלא געגוע עמוק לטוב, לתיקון, לשלמות. רבי נחמן מסביר: "עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך, חס ושלום, על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו" (שיחות הר"ן שיחה מ"ב).
יש ילד שמבקש עזרה מאבא. הוא לא בא בטענות, הוא לא כועס ומשתולל כשלא נותנים לו את מה שרצה. הוא פשוט מתרפק על אביו ומתחנן לקרבה, לסיוע.
אך אם לא נזהרים, געגוע יכול להפוך לעצבות, זעקת הלב יכולה להפוך ליאוש וזאת בוודאי לא הכוונה.
זוהי אזהרת רבינו: "לב נשבר יקר מאד מאד בעיניו יתברך. והיה טוב שיהיה לו (לאדם) לב נשבר כל היום, אך אנשים כערככם יכולין לבוא מלב נשבר לעצבות, על כן צריכין לייחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר, דהיינו להתבודד ולשבר ליבו לפניו יתברך, כמבואר במקום אחר, אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה" (שיחות הר"ן שיחה מ"א).
אצלנו זה מסוכן ללכת עם לב נשבר יותר מידי. בלי לשים לב אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בתחום המסוכן של עצבות. לכן צריך להגביל את הלב השבור לזמן מוגדר ביום. לא יותר משעה. וגם זה בזהירות מרובה, שלא להחליק בלי משים במדרון העצבות המשתקת והמייאשת.
זהו כוחם של אנשי משיח, שצער תקוע בליבם מצד אחד וחדווה תקועה בליבם מצד שני. צער על הריחוק מהטוב שהיה ראוי לנו, וחדווה, מתוך האמונה הגדולה והעמוקה שלבסוף בוודאי הכל יבוא על מקומו בשלום.
אם רק לא נתייאש, אין ספק שגם אנחנו נזכה לכל הטוב שבעולם.
"על ידי תפילה יכולין לבוא לכל! לכל טוב, לתורה ועבודה ולכל הקדושות ולכל העבודות ולכל הטובות שבכל העולמות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קי"א).
עוד מעט מגיע המלך.
ואנחנו, כל שבורי לב, נהיה מאנשיו.
